אני כותב מאמר זה בתקווה שכשיגיע זמן פרסומו חלק ממנו יהיה מיותר, שכן הוא עוסק ביחס המדינה אל 100 החטופות והחטופים בשבי חמאס ברצועת עזה.
זהו בהחלט נושא מורכב. הוא מעלה שאלות כבדות, כמו אילו שיקולים אנחנו מעלים בהקשר זה על כף המאזניים הלאומיים, ואיזה משקל אנחנו מייחסים לכל רכיב. אך אסור שמורכבות זו תמנע מאיתנו מלראות נכוחה את האמת. ניחנו ביכולת של אשליה עצמית, בדרך של דקלום סיסמאות חלולות כמו "יחד ננצח", כשברור לכל שאנו חייבים לנצח, אך זה לא יהיה יחד. זה לא יכול להיות "יחד", כשחלק גדול באוכלוסייה מסרב לשאת בעול הביטחון וכשקואליציה עלובת ערכים עושה כל שבכוחה לבצר השתמטות זו.
נרות חנוכה שהדלקנו בחגיגיות ברחבי הארץ אמורים להפיץ מעט אור, אבל אין אור כיוון שהוא אינו מגיע אל החטופות והחטופים במנהרות האפלות. אנחנו מתבוננים במשפחות החטופים בתקשורת, ואי אפשר שלא לתהות מהיכן הן שואבות את תעצומות הנפש כדי להמשיך בחייהן, כשהן יודעות בידי מי מצויים בנותיהן, בניהן, אבותיהן, אחיהן ואחיותיהן, ובאלו תנאים.
הרבה זמן עבר מאז שהחטופים נלקחו בשבי, כשנה ושלושה חודשים, ונשאלת השאלה: האם מוסדות המדינה שלנו אכן פועלים בעניין על פי החובה המוטלת עליהם ובהתאם לסדרי עדיפות נכונים? דובר צה"ל, תת־אלוף דניאל הגרי, שיושרו יכול לשמש דוגמה להרבה פוליטיקאים רופסים, מצהיר דרך קבע כי על צה"ל והמדינה מוטלת "חובה מוסרית" לשחרר את החטופים. הייתי מעדיף שהוא לא יתבטא כך. החובה המוטלת על המדינה לשחרור החטופים היא הרבה יותר ממוסרית. זוהי חובה מוחלטת ועליונה, הגוברת במשקלה על כלל השיקולים האחרים.
ראש הממשלה ואחרים מצהירים שהם עמלים יומם ולילה כדי להביא לשחרור החטופים. אבל השאלה אינה עד כמה הם עמלים, אלא מה המדינה מוכנה לתת, ומה אנחנו מוכנים להקריב, למען הסכם עם חמאס שיביא לשחרור החטופים.
חיל האוויר שלנו מטיל פצצות ברצועה. זהו חלק משגרת העבודה של צה"ל. לעתים ייתכן שההפצצות מסכנות את חיי החטופים. באחת מהן הייתה סבירות גבוהה שחטופים נפגעו. צה"ל הודיע שהוא לא היה מודע לכך שמצויים באזור חטופים. אבל הוא גם לא היה משוכנע שאין שם חטופים. המסקנה: כדי להילחם בחמאס אנחנו מוכנים לסכן את החטופים.
חמאס מתעקש ונוקב במחירים גבוהים כדי שיהיה נכון להגיע להסכם, ואנחנו מאשימים אותו בדחיות ובשקרים. אבל אנחנו היינו אלה שחינכו את חמאס לדעת ששבויים וחטופים הם הנשק העוצמתי והחשוב ביותר שנמצא בידו. זה התחיל בעסקת ג'יבריל ב־1985 והגיע לשיא בעסקת שליט, כשנתניהו אישר שחרור של 1,027 טרוריסטים תמורת שחרורו של חייל אחד. כיום מצהיר נתניהו שנשוב ללוחמה בחמאס לאחר עשיית עסקה. זו הצהרה יותר ממיותרת, שבוודאי תקשיח את עמדות חמאס. שוב, שליחת חץ מכוון אל לב המשא ומתן.
מוסדות המדינה הפקירו את החטופים ולא עמדו בחובתם הבסיסית להגן על חייהם. הדרג המדיני פיתח אשליות, ולא השכיל לבחון ולהעריך נכונה את המצב בעוטף, והדרג הפיקודי בצה"ל פשוט הפקיר את ההגנה על חיי התושבים שם, ואפילו, בכסילות ללא שיעור, פירק אותם מנשקם.
איני מנסה להעריך את חשיבות ההחזקה בציר פילדלפי, המשך הימצאותו של צה"ל ברצועה, או המשך הלחימה שם, משום שאינני סבור שעל בסיס זה צריכים לקבל את ההחלטות בנושא החטופים. אני יוצא מנקודת הנחה שמטרות הצבא והדרג המדיני נכונות, ושיש סיכוני אמת בהסכמה לתנאים שאותם מציב חמאס. אבל עלינו ליטול סיכונים אלה. עד היום הזה אנחנו מנהלים את המלחמה ברצועת עזה תוך סיכון חיי החטופים, ואסור לנו לעשות זאת.
הצעד הראשון שאותו צריכה הממשלה לעשות כיום הוא הפסקת הלחימה לשבוע. בזמן זה, יש לאפשר לחמאס לארגן את רשימת החטופים המלאה. זה יהיה מבחן האמת לחמאס לשאיפתו להסכם, אבל זה יהיה גם מבחן האמת שלנו. הטענה שחמאס, במצבו, יכול לארגן רשימה כזו תוך מלחמה נוגדת היגיון בסיסי. צעד ראשון זה מחויב המציאות ויש לעשותו בדחיפות, כמהלך של פתיחה. אחריו עלינו ליטול סיכונים בנכונות להוביל להסכם סופי. אין שום סיבה לחכות לטראמפ. זה רחוק מדי, ומספיק עם האשליות. הוא לא יהיה הגואל.