עוקביי הנאמנים ודאי זוכרים שבאחד הטורים שלי סיפרתי על החלטתי לכבות את הפושים כמעט כליל. אני יודעת, עיסוקי הוא בחדשות, אבל גם היכולת שלנו להכיל את כמויות הצער האימתניות מפרוץ המלחמה הצטמצמה, מה שאומר שכל בשורה רעה מרסקת את הלב כל פעם מחדש וקשה מאוד לקום מזה. אבל פושים בודדים כן הותרתי, בעיקר בשביל לדעת מה קורה באופן כללי, וכדי להיווכח במו עיניי שיש בשורות טובות ושהחטופים סוף סוף חוזרים.
כבר שנה שלמה שזה לא קרה. הבשורות הנוראיות ממשיכות להיערם אחת על גבי השנייה, ואותה אופטימיות זהירה לגבי עסקת חטופים שבה ומתכסה בחזל"שים או בטיוחים כאלה ואחרים. עד הפעם הבאה, שגם היא נגמרת במפח נפש של כל המעורבים.
היום הגיע אות החיים של התצפיתנית לירי אלבג, שנחטפה ממוצב נחל עוז בבוקר השבת השחורה ב־7 באוקטובר בשנת 2023. תקראו טוב טוב את המספר הזה. השנה היא כבר 2025. את הסרטון לא ראינו, אבל משפחתה של לירי התירה לפרסם שתי תמונות ממנו. הדעת מסרבת להכיל את זה. האימה בעיניים, החושך מסביב, המחשבה על מי עומד בצד השני של המצלמה, הכל שם, שחור על גבי שחור. ואנחנו צריכים להמשיך לתפקד כרגיל בעוד לירי, ועוד 99 חטופים, עדיין שם.
איך בדיוק? איך כולנו אמורים לחכות לשבת בבית ופשוט לחכות לעסקה כשכל דקה שם היא נצח כפול מיליון? איך אפשר בכלל להעלות על הדעת ש־100 ישראלים וישראליות, נשים, גברים, שני ילדים, חיילים, חיילות, נמצאים במנהרות חמאס מתחת לאדמה באוויר דליל ותנאים סניטריים מכפירים, וכאילו הכל מסתכם באמירות בעלמא של 'חייבים להחזיר אותם'?
האם עשינו את הכל על מנת להשיב את החטופים שרק רוצים לחזור הביתה ולהתחיל להשתקם כפי שמגיע להם? האם כל המאמצים להגיע לעסקה, חלקית ככל שתהיה, הושקעו למען המטרה המקודשת הזו? עבר כל כך יותר מדי זמן. שנה וארבעה חודשים יותר מדי ליתר דיוק. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה החטופים עוברים שם בתופת האיומה. והסיוט הזה רק הולך ונמשך. חייבים לעצור אותו.