מרופטים, מוכתמים, קרועים – כך נראים בימים אלה שלטי החוצות הזועקים לשחרור החטופים. גרמו לכך גשמי הברכה של השבוע שעבר ופגעי הזמן שחלף מאז נתלו השלטים בצומתי דרכים, על מבנים, על גדרות הפרדה. פני החטופים, שהפכו לחלק מהנוף, נועדו לשמש תזכורת כואבת לכולנו, כי 100 ישראלים, חיים ומתים, עודם בשבי חמאס.
דומה כי השבועות שנוקפים, ההתרחקות מהשבעה באוקטובר הארור, לא רק שפוגמים בכרזות וגורמים להתבלותן, אלא מדחיקים את החטופים מהמחשבה. כיכר החטופים שוממה רוב הזמן, הסרטים הצהובים על המכוניות נעלמו.
“מתקרבים לעסקה”, “העסקה מתרחקת”, “משלחת יוצאת לקטאר או למצרים לדון על עסקה” – אלה כותרות שמתחלפות ביניהן מדי כמה ימים. שנה ושלושה חודשים מאז האסון, חמאס המושפל מצליח לתעתע בממשלת ישראל ובמשפחות החטופים.
דובר צה”ל מרבה לספר על ההצלחות בלחימה המתמשכת. עוד כך וכך מחבלים חוסלו, עוד כך וכך מחבלים נלקחו בשבי, עוד מבנים פוצצו, ג’באליה שוטחה כליל, וכיוצא בזה ידיעות מעודדות. לוחמינו מבצעים את משימותיהם בתעוזה רבה, תוך סיכון חייהם. לעתים ה”הותר לפרסום” שובר הלב של שמות לוחמים שנפלו בקרב. ועדיין התמיהה רבה: הכיצד זה לאחר 15 חודשי לחימה לא הצלחנו להגיע ל־100 החטופים?
צודקים האומרים כי החטופים מוחזקים מתחת לפני האדמה, גם לאחר שלוחמי ההנדסה השמידו חלק נכבד מסבך המנהור. יגידו, גם בצדק, שהחטופים אינם נתונים בידי גורם אחד. דבר אחד ברור: שרידי חמאס המוכה, שהנהגתו חוסלה, רוצים בחטופים כקלף מיקוח אחרון שיש בידם.
בוושינגטון, בדרג הכי גבוה, מאשרים שאין חתימה על עסקה אך ורק באשמת חמאס. ככל שהוא מובס, כך שאריותיו ששים להתעלל במשפחות החטופים ובאזרחי ישראל כולם, שמייחלים ליום שבו החטופים ישובו הביתה, מי למשפחתו ומי לקבר ישראל.
נושא החטופים מבליט יותר מכל נושא אחר את ההבדל התהומי בין בני תרבות לבני עוולה. אלפי מחבלים כבר חוסלו, אלפי מחבלים אסירים נמצאים בבתי הכלא בישראל. אפשר היה לעשות חילופין כבר מזמן, אלא שחמאס הארור הולך עד הסוף, מעלה משבוע לשבוע את המחיר.
כזכור, ישראל שחררה למעלה מאלף מחבלים בעסקת שליט. חייל אחד שלנו, בתמורה לאלף טרוריסטים ויותר. זהו היחס, ההבדל הגדול. אנושיות ורצון בחיים אצלנו, תאוות מוות ורצחנות אצלם. כל אויב “נורמלי”, שהיה רואה את מצבו הסופני, את מה שעולל לבני עמו – אלפי הרוגים, אלפי בתים הרוסים, מיליוני אומללים – היה מניח את נשקו. לא כן ארגון הטרור האסלאמיסטי.
מי חלם לפני שנה ושלושה חודשים שבתחילת 2025 עדיין יהיו 100 ישראלים בשבי ארגון הטרור שפתח נגדנו במלחמת־טבח? איך זה שחמאס המובס משחק בעצבינו עם טפטוף של סרטוני חטופים, כמו זה של החיילת לירי אלבג, מעז ומצליח להציב תנאים במשא ומתן ולטרפדו? איך זה שצה”ל עודנו נלחם בעזה ומקיז דם חייליו? איך זה שלא הגיע לחטופים? ושאלת השאלות: איך זה שחמאס עודנו שולט בעזתים האומללים, מייצר אמל”ח, חולש על חלוקת המזון, מצליח לשגר רקטות ליישובי העוטף? אולי התשובה נעוצה לא רק באופיו ההתאבדותי, אלא במבטו על החברה הישראלית, המשוועת לבניה, ועסוקה גם עתה בהתכתשויות פנימיות.
חילופי ההאשמות בקרבנו מקשיחים את חמאס במשא ומתן. הטענה מצד מתנגדי הממשלה, לפיה ראש הממשלה “אינו רוצה” בשחרור החטופים, או לפחות אינו עושה די להשגת מטרה קדושה זו – היא נלוזה. מלבד סיבובי המשא ומתן בדוחא או בקהיר, איננו יודעים הרבה על המאמצים שאכן נעשים מצידנו, מתחת לרדאר, כולל אלה הצבאיים, כדי להגיע אל לירי וחבריה שבשבי. שחרורם המיידי חייב להיות מעל לכל שיקול אחר.
ראינו את לירי היקרה, והזלנו דמעה. הזמן אינו מיטיב עם החטופים. בוודאי לא החורף והקור המקפיא, זו השנה השנייה בשבי האכזרי. ככל שיקדם רגע השחרור, כן ייטב להם, ירווח למשפחותיהם ולעם כולו. צה”ל יהיה חופשי יותר להשלמת משימותיו האחרות. אפשר להעלות בדמיון את רגעי השיבה, גם של החיים וגם של המתים. רגעי שמחה משולבים ברגעי עצב, שקשה לתאר כמותם.
יהיו אלה רגעי התפרקות ואנחת רווחה גדולה של אומה שלמה, המחבקת את בניה ובנותיה השבים הביתה. הבה נקווה שנראה תמונה זו בהקדם, והכרזות המרופטות, קורעות הלב, ייעלמו מנוף חיינו.