עד אמצע המאה ה־19, אירופה הייתה מורכבת ממספר רב של ישויות אוטונומיות למחצה, שנשלטו לסירוגין על ידי האימפריות הצרפתית, הרוסית והאוסטרו־הונגרית. ב־1848 פרץ אוסף התקוממויות שנודע בשם “אביב העמים” והוביל ליצירת מדינות לאום עצמאיות. כשנכנסו מעצמות אירופה לוואקום המזרח־תיכוני, עם התפרקות האימפריה העותמאנית, הן ניסו לייבא לכאן את המודל של מדינת לאום שאותו הן אימצו.
אלא שמודל זה לא הביא בחשבון את עומק הפערים והמחלוקות בין השבטים, העדות והקבוצות האתניות השונות במזרח התיכון, ובמיוחד את האיבה השורשית בין השיעים לסונים. התוצאה הייתה אוסף של פייק־מדינות ששורדות כל עוד המעצמות תומכות בהן (סעודיה, ירדן ואחרות), או כששולטים בהן דיקטטורים אכזריים (סדאם חוסיין בעיראק או אסד האב והבן בסוריה).
חלפו כ־100 שנה, וחזרנו פחות או יותר לנקודת המוצא, שבה יש במזרח התיכון אוסף מדינות שחדלו מזמן להתקיים כישויות לאומיות אמיתיות, אף שהעולם ממשיך להתייחס אליהן כאל מדינות לאום. לבנון התפרקה במלחמת האזרחים ב־1975 ומאז היא לא ממש מתפקדת כמדינה סוברנית.
עיראק התפרקה אחרי נפילת משטרו של סדאם חוסיין ב־2003. לוב התפרקה לאחר נפילת משטר קדאפי. סוריה החלה להתפרק עם פרוץ ההתקוממות ב־2011 ורוב שטחה הומר לח'ליפות אסלאמית ב־2015. אסד הצליח לייצב את המצב עד לקריסתו לפני חודש. סומליה אינה קיימת כמדינה סוברנית מאז סוף שנות ה־90. תימן התפרקה לשתי ישויות לפני למעלה מעשור, והרשימה עוד ארוכה.
בחלק גדול של מדינות המזרח התיכון, הזהות האתנית והעדתית גוברת בהרבה על הזהות הלאומית. נסראללה אמר בזמנו שהוא קודם כל שיעי ורק אחר כך לבנוני. מנהיגה החדש של סוריה, אחמד א־שרע, הוא קודם כל סוני ורק אחר כך סורי. הכורדים בעיראק, בטורקיה ובסוריה נאמנים למורשתם האתנית הרבה יותר מאשר למדינות שבהן הם מתגוררים.
ההכרה במציאות זו והבנת השבריריות המאפיינת את הישויות המקיפות אותנו הן קריטיות לעתידנו. מספיק לחשוב מה היה קורה אילו נכנענו ללחץ של ממשל קלינטון בסוף שנות ה־90 והחזרנו את רמת הגולן לידי משטר אסד בסוריה, רק כדי לגלות שהג’יהאדיסטים שהפילו אותו שולטים בכל צפון הארץ.
בהקשר זה, הסוגיה האקוטית ביותר שלפתחנו נוגעת ליציבות המשטר בירדן ולאפשרות שהמיליציות הסוניות השולטות בדרום סוריה ינסו “לייצא” את האג’נדה שלהן לתוככי הממלכה ההאשמית. הפגנות התמיכה בחמאס שראינו לאורך השנה החולפת בעמאן הן ביטוי לכוח הגובר של תנועת האחים המוסלמים בירדן.
שילוב של כוחות חיצוניים עם תמיכה עממית של האחים המוסלמים יכול להוביל לתרחיש שבו ירדן הופכת באחת למדינת אויב הנשלטת בידי כוחות אסלאמיים רדיקליים. כפי שעשינו ב־1970, כשמשטר חוסיין כמעט שנפל מול האיום הסורי, ישראל חייבת לפעול עם ארצות הברית, סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות כדי להקדים תרופה למכה ולבלום כל מהלך שעלול להוביל לקריסת השלטון בירדן.
הכותב הוא פרופסור בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות בטכניון