בעניין רב קראתי ביום שישי ב"מעריב" מאמר דעה של ד"ר עדו נתניהו "תנאי בל יעבור", הנוגע לשליטה בימינו של הזרם הפוסט-ציוני על הממסד התרבותי הישראלי. המאמר דן בין השאר במוזיאונים הישראלים, שבהם לשליטה זו יש השלכות חמורות במיוחד. כי בעוד המשורר יכול לפרסם את שיריו בעצמו, והקורא ישפוט, אף אמן לא יכול לערוך לעצמו תערוכה במוזיאון ולהגיש אותה לקהל הרחב שישפוט. 

בין האמנים לבין קהל המבקרים במוזיאונים תמיד עומדים אוצרים, שמחליטים מה ראוי להציג ומה לא. גילוי נאות: כותב שורות אלה הוא אוצר במוזיאון הצייר משה קסטל. קסטל הוא האמן היחיד שיצירות קיר ענקיות שלו מוצגות במשכן נשיאי ישראל ובמשכן הכנסת. בכל פעם שנשיא המדינה מארח ראש מדינה זרה, הוא ואורחו מקיימים מסיבת עיתונאים על רקע יצירתו הפנומנאלית של קסטל "כותל. תהילה לירושלים". במרחק פחות משני קילומטרים משם נמצא מוזיאון ישראל, המוזיאון הלאומי שלנו. ובכן, כמה תערוכות של קסטל התקיימו במרוצת ששים השנה שהמוזיאון קיים? אפס. וכמה מעבודותיו מוצגות באולמי תצוגת הקבע של המוזיאון הלאומי? התשובה זהה: אפס. וזה למרות העובדה שבמחסני המוזיאון שמורות תשע מיצירותיו, כולל עבודת שמן ובזלת מדהימה, שמוזיאון ישראל קיבל במתנה מדוד קלוגר ורעייתו באמצעות קרן התרבות אמריקה-ישראל. 

אז למה לא, בעצם? כי עוד באפריל 1974, פסק רן שחורי ב"הארץ" שעבודתו מהווה "פשיזם אמנותי", ואילו שרה בריטברג הוסיפה ב"ידיעות אחרונות" שקסטל הוא "דקוראטור ברמה בינונית, היודע היטב את קהלו ומוכר לו שמאלץ מפואר"; ובריטברג מסבירה שרחמנא ליצלן, "קסטל מתאר אותנו כקדמונים, מזכיר לנו את ייחודנו ואת נצחיותנו וקושר תהילה לראשנו". על תרומתה המיוחדת לאמנות, כגון הביקורת הנ"ל, זכתה שרה ברייטברג-סמל בשנת 2020 בפרס ישראל. קסטל בוודאי תרם פחות ממנה ולכן מעולם לא זכה בפרס זה. כי הרי להזכיר לנו את ייחודנו ולראות בנו עם קדום – זה כאמור "פשיזם אמנותי", ולזה אין מקום במוזיאון הלאומי שלנו. 

ולמה יש מקום? אולם "האמנות הישראלית" במוזיאון הגדול והחשוב במדינתנו נפתח ביצירתו של שריף ואכד "יריחו תחילה", שמתפרשת על פני למעלה מחמישה וחצי מטרים. ואכד הוא אמנם אזרח ישראלי יליד נצרת, אך בשלט שתלוי באולם המוזיאון הוא מוצג כ"פלסטיני". ומטרים ספורים משם מוצגת היצירה "צבר" מאת עאסם אבו שקרה, יליד אום אל-פחם, שמוגדר כ"פלסטיני-ישראלי". מי שלא יודע שאום אל-פחם זה "פלסטינה-ישראל" ונצרת "פלסטינה" ללא ישראל, יכול לקבל שיעור בגיאוגרפיה וגם באזרחות במוזיאון הלאומי שלנו. 

וכאן הנקודה המרכזית – האמנות בישראל מזמן הפסיקה להגדיר ולשפוט את עצמה במונחים אמנותיים. עוד לפני למעלה מרבע מאה פורסם ספרו של חוקר האמנות והאוצר הידוע רונלד פורר שנקרא "ציור ישראלי: מפוסט-אימפרסיוניזם עד פוסט-ציונות". בכותרת זו פורר תיאר את המציאות כמות שהיא. מדומיננטיות של אסכולה אמנותית מסויימת – האסכולה הפוסט-אימפרסיוניסטית – עברנו לדומיננטיות של זרם רעיוני-פוליטי – פוסט-ציונות. ייתכן שד"ר נתניהו אינו מכיר את הספר, אך הוא צדק בקביעתו המרכזית: ככל שהיוצרים עצמם מבטאים – ביצירותיהם ובתקשורת – גישות ועמדות פוסט-ציוניות ואף אנטי-ציונית, הסיכוי שלהם להתקבל למוזיאונים במדינתו גדל באופן משמעותי. וכאשר נשמעת ביקורת על כך, מה התגובה? "אין לפגוע בחופש האמנות". הבעיה היא שאלה שאומרים זאת הם עצמם הפוגעים הגדולים בו כי הם מצמצמים את האמנות לזו שתואמת לשיח פוסט-ציוני בלבד. 

מאז שנבחרתי במכרז על-ידי מנכ"ל מוזיאון קסטל, חגי ששון, לתפקיד האוצר, אצרתי שבע תערוכות. בתערוכות אלה הוצגו אמנים שונים, ביניהם יצחק אלכסנדר פרנל, שלפני קום המדינה זכה חמש פעמים בפרס דיזנגוף הכל-כך נחשב אז, ופנחס שער, שאת המבוא לקטלוג תערוכתו בניו-יורק כתב בזמנו לא אחר מחתן פרס נובל אלי ויזל. תערוכת פרנל הוקדשה ליובל 125 שלו, ותערוכת שער – ליובל 100. שניהם אמנים יהודיים מהשורה הראשונה, שאף אחת מיצירותיהם אינה מוצגת במוזיאון ישראל או במוזיאון תל-אביב. אבל אחרי ככלות הכל, מי הם בהשוואה לשריף ואכד ועאסם אבו שקרה? ולמען חופש האמנות – קרי: "יריחו תחילה" – יש להעיף את מי שצייר את "חלום יעקב" ו"רב עם ספר תורה" (פרנל) ואת "יונה הנביא" ו"דוד המלך" (שער) מהמוזיאונים שלנו . 

פנחס שער, כמו זאב קון ויוסף אוסטרובסקי, שתערוכותיהם מתקיימות אצלנו במוזיאון קסטל כעת, הם ניצולי שואה. קון הוא אמן סוריאליסטי דגול, שחי ויצר בתל-אביב במשך למעלה משבעים שנה. הוא מעולם לא זכה לתערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון אחר כלשהו בישראל. ככלל, המסורת המפוארת של הסוריאליזם שפיתחה בארץ קבוצת אמנים ניצולי השואה נעלמה מהנוף המוזיאלי בישראל כאילו אינה קיימת. וכך, כשמוזיאונים חשובים ביותר בעולם כגון המטרופוליטן בניו-יורק והטייט גלרי בלונדון קיימו אשתקד תערוכה גדולה מאוד בשם "סוריאליזם מעבר לגבולות", אפשר היה לקרוא בקטלוג שלה על שיח אמנותי ביפן ובמצרים, בסוריה ובמקסיקו, אבל אף לא מלה על ישראל, כאילו שאצלנו אמנות כזאת לא היתה קיימת כלל. כך יוצא, שלדיקטטורה הפוסט-ציונית יש מחיר כפול: פגיעה בתרבותנו כאן, ופגיעה במעמדנו התרבותי הבינלאומי.

אני חושב שלא אטעה אם אגיד שאנחנו במוזיאון קסטל בונים במודע לכל זה אלטרנטיבה ציונית, וכממשיכי דרכו של קסטל עצמו, בונים מוזיאון לאמנות שהיא גם מודרנית, גם איכותית וגם לאומית. אני אישית מאמין שכך צריכים לפעול כולם, אבל אני מאמין גם בחופש האמנות והמחשבה וביתרון של ריבוי קולות על פני השתלטותו של קול אחד. לכן אני בטוח שריסוק הדיקטטורה הפוסט-ציונית במוזיאונים לאמנות בישראל יהיה רווח נקי לכולנו.