הצבע הצהוב הפך מזוהה בשנה האחרונה עם המאבק להשבת חטופינו מעזה. אולי המטרה החשובה ביותר שצריכה להיות בראש סדר היום של מקבלי ההחלטות בישראל.
מאז ה 7 באוקטובר, אותו יום ארור נורא, האוויר שלנו אזל בריאות ועושה הרושם שהוא לא יתמלא עד שהחטופים ישובו כולם הביתה. אלו לשיקום ואלו לקבורה ראויה. אבל צריך להחזיר אותם. עכשיו. מאז ועד היום לא פסקו גיבורי התרבות שלנו להשמיע קולם למען החטופים. משימוש מלא וראוי ברשתות החברתיות שלהם ועד להתבטאויות אופנתיות ברוח הסמל והצבע הצהוב. כוכבי הספורט מציגים במהלך השידורים החיים את תמונות החטופים. שחקני תיאטרון, זמרים אומנים בכלל עושים שימוש מבורך בבמות המופעים על מנת להזכיר את החטופים ואת החשיבות שבחזרתם הביתה במהרה. ובכלל, בכל ערוץ שנזפזפ, ובכל האולפנים, יושבים מרבית המגישים מדי ערב עם הסיכה הצהובה. אותה הסיכה שעלתה לכותרות בשלל התבטאויות ביקורתיות פומביות על גל גדות שלא ענדה אותה מעל במת טקס גלובוס הזהב הנוצץ. וכאן אני חייב להודות שהתכווצתי באי נוחות לנוכח הביקורת התוקפנית כלפיה.
גל גדות לא רק שאינה צריכה להתבייש בכך, אנו הציבור בישראל, חייבים להודות לה על מה שהיא כן עושה. גדות מתחזקת עמוד אינסטגרם עם מעל ל 108 מליון עוקבים מכל רחבי העולם ואלו נתונים חסרי תקדים בבידור הישראלי ושעות ספורות לפני הטקס היא העלתה פוסט חשוב מאוד שזכה לחשיפה עצומה. לא מדובר בסטורי שנמחק לאחר 24 שעות, אלא פוסט שלם עם תמונות בעקבות הסרטון של לירי אלבג, אותו העלתה ישירות לפיד על מנת שיישאר שם למען יראו וייראו בכל רחבי העולם. אני רוצה להבהיר משהו, גל גדות הינה אדם פרטי ולא נציגה רשמית של מדינת ישראל. היא אכן מקור השראה ומסבה כבוד רב עבורנו הישראלים, אשר מתגאים רבות בעקבות ההצלחה המסחררת שלה בתור השחקנית הישראלית שהגיעה הכי רחוק בהוליווד. והיא מעולם לא הסתירה את גאוותה הפטריוטיות. בכל ראיון טלוויזיוני היא מציגה את גווני הכחול לבן שבה, באופן הכי זקוף, פתוח וישיר.
אני לוקח בחשבון שהיא נמצאת בימים לא פשוטים עבור ישראלים בחו"ל וצריכה לנוע בראש מורם בתוך סבך קוצים הוליוודי של המון פוליטיקלי קורקט ואינטרסים שאינם מתיישרים בקנה אחד עם שלנו. ובסוף היום זאת הפרנסה שלה והקריירה הפרטית שהיא מתחזקת. אז ככל הנראה נאמר לה מפורשות שהיא לא יכולה לענוד את סיכת החטופים בטקס, והיא בסה"כ מכבדת את המקצוע שלה וזה לגיטימי ואף ראוי להערכה. אבל כמה קל ונוח לתקוף אותה על כך, אה? ובמקביל לשכוח בכלל שהיא העבירה מסר כל כך חשוב ובאופן פומבי רק שעות קודם לכן, שקרוב לוודאי הגיע להרבה יותר אנשים מאשר היו שמים לב לסיכה על דש שמלתה.
בכדורגל השופט מוציא כרטיס צהוב לפני האדום. אני חושב שבמקרה הזה הצהוב, נשלף כלפי כל אחד מאיתנו שחשב לרגע שאדם פרטי חייב לנו משהו. גל אינה רכוש של מדינת ישראל. המטרה החשובה מחייבת גם את הצורך לנשום שניה. להבין שאנחנו כולנו רוצים לראות את אותה המטרה בסוף. אבל כל אחת ואחד מאיתנו, יעשה ככל שביכלתם ובדרכם. לסיום, 459 לילות וימים הם שם. 100 חטופות וחטופים, ילד ותינוק. הלב רוצה אותם בבית. וגם את כולנו מאוחדים.
אורן פלדמן, יועץ תקשורת ומנכ״ל שותף בחברת יחסי הציבור G גרופ.