רבים וטובים במדינת ישראל מבקשים למצוא פתרון סביר לבעיית גיוס החרדים. הם מקווים שהפתרונות המוצעים על ידם יזכו להסכמה, ולו חלקית, מצד הציבור החרדי והנהגתו.
יש כאלה שמציעים להתחשב בערכים כמו לימוד תורה או "אורח חיים חרדי". כך, למשל, הם מציעים לגייס רק את החרדים שלא לומדים, בעוד שאלה שלומדים תורה "ברצינות" - כמחצית מהגברים החרדים - יהיו פטורים מהגיוס.
אחרים מתמקדים ב"אורח החיים החרדי": לדידם, אם הצבא היה מקים חטיבות מותאמות לחרדים בלי כל נוכחות של נשים, אז החרדים, או לפחות אלו שלא לומדים, היו מוכנים להתגייס.
העניין הוא שהצעות מעין אלה נמצאות על השולחן כבר עשרות שנים, ואף פעם לא התקדמו למתכונת מגובשת ומעשית וההנהגה החרדית עודנה מצהירה על התנגדותה הגורפת לגיוס, גם של אלה שלא לומדים.
הסיבה לכך היא שהפתרונות לעיל שגויים מיסודם, וכך גם הניתוחים של החברה החרדית שעליהם הם מתבססים. הם לוקים בכך שהם מקבלים את האפולוגטיקה החרדית כפשוטה, ולכן חושבים שאם ילכו "לקראת החרדים" בפרט כזה או אחר, וצה"ל יתאים את עצמו לתרבות החרדית, אז תבוא ההתקדמות.
אני מציע להפוך את היוצרות בניתוח הסוגייה: יסוד היסודות של הקיום החרדי הוא ההתבדלות. תופעה זו מוכרת בעולם היהודי עוד מימי הבית השני, כפי שהיה עם כת מדבר יהודה.
ההתבדלות החרדית נובעת מסיבות עמוקות ועקרוניות - התנגדות לכל השינויים המהותיים שעברה החברה היהודית עם המודרנה, כולל האורתודוכסיה המודרנית והציונות הדתית. מעל לכל החרדים מתנגדים לאימוץ הלאומיות המודרנית, גם ברמה חברתית, הערכית והתרבותית. ההתבדלות מלווה בתחושה שהם מהווים את עם ישראל האמיתי והאותנטי, ולכן היחס לאחרים לעולם יהיה אמביוולנטי.
הסמל המובהק ביותר של ההתבדלות הוא ההימנעות מגיוס לצה"ל. עניין זה שייך לליבת הזהות החרדית ואין גמישות לגביו. כדי להצדיק זאת בשיח הציבורי, משתמשים בכל מיני תירוצים: "תורתם אומנתם", "אורח חיים חרדי", ועוד. אבל האמת הפשוטה היא שכל אלה באים ונובעים מתוך המעשה הראשוני והמכונן של ההתבדלות. בכל מקום שהחרדיות התחילה - היא התחילה בפרישה – לאורך כל ההיסטוריה, גם באירופה וגם בארץ ישראל.
ההצעות שהובאו עד כה בסוגיית הגיוס לא ירדו לעומק רעיון ההתבדלות החרדית. הן יצאו מהנחה (שגויה) שהחרדים רוצים להיות חלק מעם ישראל הרחב אלא שיש להם תפיסה ייחודית על מה נחוץ לעם ישראל, שבנוסף לצבא וכלכלה צריך גם לימוד תורה ו"אמונה". דברים אלו כמובן גם מתקבלים על הדעת של הרבה דתיים ומסורתיים, לכן הם מציעים "פשרות" שכוללים גם את זה (צבא) וגם את זה (לימוד תורה, הפרדה מגדרית).
ואולם פשרות אלה אינן רלבנטיות לגבי החרדיות העמוקה, כמו זו המאפיינת את ה"פלג הירושלמי" ובצורה פחות קולנית, גם את ההנהגה החרדית.
לפיכך, על מנת להיות מעשיים אין תועלת בהידברות או בפשרות.
על מי שלא מתגייס צריך להחיל את הסטטוס של עריק עם כל הסנקציות הכלכליות המתלוות לכך (מה שכנראה לא יתרחש בממשלה הנוכחית), אבל בנסיבות העניין לא צריך ולא רצוי לשלוח את המשטרה הצבאית לבתי אונגרין, לבני ברק או לקרית מטרסדורף.
ד"ר שלמה פישר הוא סוציולוג, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי