במסגרת קמפיין הבחירות של הליכוד ב־2015 העלה ראש הממשלה בנימין נתניהו תשדיר מוצלח לכל הדעות: נתניהו ה”ביביסיטר” ישמור הכי טוב על ילדינו. זה היה הרעיון שליווה כל העת את הקמפיינים של נתניהו: חזק בביטחון, ימין חזק וכו’. אלא שקמפיינים לחוד ומציאות לחוד. למעשה, לאורך שנותיו הרבות בשלטון, ביטחון אמיתי אף פעם לא היה. השיא הגיע כמובן ב־7 באוקטובר, אז כל הסיסמאות השקריות והקמפיינים הנבובים קרסו כמגדל קלפים, וחיינו התהפכו.

קשה להאמין, אבל גם היום, שנה ושלושה חודשים מאז החלה המלחמה, הביטחון האישי של אזרחי ישראל עדיין בכי רע. הפיגועים ביהודה ושומרון ובמקומות נוספים נמשכים, תושבי הדרום ממש לא רגועים, על שדרות עדיין יורים, תושבי הצפון חוששים לשוב לבתיהם, חיזבאללה עוד לא נסוג אל מעבר לליטני, תושבי קו התפר חוששים אף הם מתרחיש 7 באוקטובר, החות'ים יורים, על סוריה השתלטו ג'יהאדיסטים שעושים רק קולות של מתינות לכאורה, ואיראן – היא ממש כפסע מפצצה גרעינית. גם אחרי 15 חודשים של מלחמה, שנמשכת ומתארכת רק מאינטרסים פוליטיים צרים, הסכנה לא חלפה.

נדמה שמעולם לא היה פער גדול יותר בין ההישגים הצבאיים האדירים של צה"ל ובין הכישלונות המדיניים הקולוסאליים של הממשלה. מול שלל ההישגים הצבאיים – מתקפת הביפרים, תקיפת הקומנדו במסיאף, חיסולם של הנייה, נסראללה וסנוואר – לממשלה בראשות נתניהו אין כל הישגים מדיניים, ובזירה הבינלאומית ישראל נוחלת כישלון אחר כישלון, מצווי המעצר של האג, דרך רדיפת חיילי המילואים בעולם, ועד הבידוד המדיני. הציון לממשלה, ובמיוחד לראש הממשלה, הוא אפס אחד עגול וגדול. לא אסטרטגיה ולא מחשבה תחילה, רק שליפות מהמותן ועיסוק בשרידות פוליטית. 

נתניהו לא הצליח לתרגם את ההישגים האדירים שהעניק לו צה"ל, ולו להישג מדיני אחד. בחזית הדרום, המלחמה נמשכת ללא תכלית וללא תוחלת, צה"ל מתבוסס בבוץ העזתי, וגם לאחר שנה ורבע הממשלה עדיין לא גיבשה הסדר ליום שאחרי. יתרה מכך, על אף שצה"ל פירק את יכולותיו הצבאיות של חמאס והפך אותו לארגון גרילה מוכה, הממשלה מסרבת לסגת ולו זמנית מעזה כדי להחזיר את 100 החטופות והחטופים שזועקים להצלה. נראה כי החשש מנפילת הממשלה גובר על הרצון בהצלת החטופים המהירה. 

נתניהו לא יודע להחליט ולא רוצה להחליט. לו הוא מנהיג בעל כושר החלטה, היה חותר לממשל צבאי זמני בעזה כבר מההתחלה, או מאפשר שלטון חלופי של גורמים פלסטיניים, ערביים ובינלאומיים, ובכך היה ממנף את ההישגים הצבאיים לחיסול היכולת השלטונית של חמאס. למרבה הצער, מה שקורה כעת הוא דשדוש ואיוולת.

בחזית הצפונית, ישראל לא הנחיתה מכה חזקה דיה על חיזבאללה, וגם שם לא שימשו ההישגים הצבאיים לניצחון מדיני. נפילתו של משטר אסד בסוריה, שהייתה תוצאה אגבית, אינה טומנת בחובה הבטחה לביטחון ולשקט. ומה עם איראן, ראש הנחש? עשרות שנים של דיבורים והיעדר פעולה נחרצת הביאו את איראן לסיפה של פצצה גרעינית.

מה שחמור עוד יותר הוא המשך ההידרדרות הפנימית, הפילוג והשיסוי, כשהשלטון מפעיל כלבי שמירה וכלבי תקיפה. חלוקת העבודה היא כזו: כלבי השמירה עוטים ארשת מתונה, לכאורה, מפוזרים בכל כלי התקשורת ודואגים לשמר את השלטון, לצייר תמונה ורודה ולנרמל. כלבי התקיפה מרוכזים בערוצי התעמולה וממשיכים לזהם את השיח בהכפשות חסרות רסן ובשקרים נבזיים. 

ומה עם שלטון החוק? הוא, כנראה, המלצה בלבד. לוין עושה צחוק מפסיקות בג”ץ, קרעי מסרב לציית, גוטליב מסרבת להגיע לחקירה, והמשטרה לוקחת את הזמן בחקירות הדחופות שעל סדר היום. על ועדת חקירה ממלכתית אין מה לדבר. הממשלה רוצה רק ועדה מטעם, שתנקה את האשמים. וברקע נמשכת ההפיכה המשטרית. אין ביטחון, אין חזון, אין דמוקרטיה.