"נטישה", "בריחת מוחות", "עזיבת צעירים מהמעמד הבינוני". כותרות דרמטיות מילאו באחרונה את העיתונים ולפיהן חלה עלייה בירידה מהארץ. כדרכי, ניגשתי לנתח את הנתונים עם ספקנות בריאה. מתברר למשל, שחלק לא מבוטל מהיורדים הם עולים מרוסיה ומאוקראינה שבאו לכאן "לעשות סיבוב" וללכת, כשהם מצוידים הפעם עם דרכונים ישראלים ולאחר סל קליטה. אני מקווה שהם נושאים עימם זיכרונות נעימים משהותם הקצרה כאן. בכל אופן, דרמה אין כאן. אבל מעבר לצורך לשים את הנתונים בפרופורציה, חייבים גם לראות את הדברים בהקשרם הרחב יותר והעמוק יותר.  

גלי עליה לצד ירידה

הגירה מארץ אחת לשנייה היא דבר טבעי. אנשים מחפשים את מזלם ומהגרים בהמוניהם, בדרך כלל מאסיה, מהמזרח התיכון, מאפריקה ומאמריקה הלטינית למערב. אנשי אקדמיה, מדענים ומומחים טכנולוגיים נודדים כולל אנשים צעירים שמחפשים את דרכם. בעידן הגלובלי של היום, החסמים קטנים יותר ותזוזות של אוכלוסיות ממקום למקום הם עניין שבשגרה. בישראל ההתייחסות לנושא ההגירה היא רגשית מטבע הדברים, אבל בסוף גם ישראלים הם בני אדם ותופעת ההגירה, שהיא תופעה אנושית ואוניברסלית, לא פוסחת עליהם.

יותר מכך, לאורך 150 השנים האחרונות, מאז ראשית התיישבות הציונית החדשה בארץ, התקיימה לצד עלייה לארץ תופעת ירידה. המניעים העיקריים של היורדים היו כלכליים ואישיים, לצד שיקולי קריירה ונוחות. באותה נקודת זמן בחייהם הייתה התאמה טובה יותר לצרכים שלהם במקומות אחרים בעולם. היום גם כאלה שהתאכזבו מהחלום הציוני. 

זה החל כבר בימי העלייה הראשונה והשנייה, כאשר למעלה מ-80% מהעולים לא נשארו בישראל. זה נמשך גם בעליות האחרות. כרבע מהעולים לארץ בעלייה הרביעית למשל, בשנים 1924-1931, ירדו מהארץ. גם במדינת ישראל הריבונית נמשכה התופעה. בשנות ה-60' של המאה הקודמת, בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, שהייתה תקופת מיתון מייאשת ("האחרון יכבה את האור בנמל התעופה") חוותה המדינה גל של ירידה. כך גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, נוכח הטראומה של המלחמה, אובדן האמון בהנהגה והמשבר הכלכלי. בשנות ה-80', האינפלציה הגבוהה הובילה רבים לחפש יציבות כלכלית מחוץ לישראל וגם מלחמת לבנון הראשונה דחפה אנשים לצאת לגלות, בעיקר מקרב האליטה החברתית והתרבותית. בשנות ה-90', לצד גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר, היו רבים מהעולים שעזבו, לקנדה ולמקומות אחרים. גם בשנים 2002 ו-2003, אולי בהשפעת האינתיפאדה השנייה, נרשמה עלייה בירידה. בקצרה, תופעת הירידה היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הציונית. 

במציאות המיוחדת שלנו, תמיד יהיו עלויות ומורדות בהיקפי העלייה לארץ והירידה מהארץ. מה שאנחנו רואים כיום הוא לא תופעה חריגה. בראייה כוללת, אוכלוסיית ישראל גדלה באופן עקבי יותר מכל מדינה אחרת במערב. הן קצב הריבוי הטבעי והן היקף העלייה לישראל - בשקלול היורדים - הם מהגבוהים בעולם. נכון לסוף שנת 2024, אוכלוסיית ישראל נאמדה בכ-10.027 מיליון תושבים, כאשר 76.9% מהם יהודים, 21% ערבים ו-2.1% מוגדרים כ"אחרים".

איומים הם נשק עלוב

אחרי שאמרנו כל זאת, יש דבר אחד שבכל זאת מקומם והוא השימוש בירידה כאיום. רופאים, הייטקסטים ואחרים נשמעים כאומרים "תחזיקו אותי", אם לא תעשו כרצוננו - נרד מהארץ. זה התגבר בתקופת הרפורמה המשפטית והפך מאיומים מרומזים לאיומים מפורשים. 

אז צריך לומר ליורדים בפוטנציה - אל תאיימו. אנו מצטערים על כל אחד ואחת מהיורדים מהארץ, אבל ישראל חזקה יותר מכל מרכיביה והיא בהחלט תוכל לשרוד כל גל נטישה. אם יכולנו לגלי ירידה קודמים כשהיינו מעטים וחלשים, בוודאי נוכל לכך כשאנחנו גדולים וחזקים. אדם רשאי להגר מארצו בשל סיבות כלכליות, חברתיות או אחרות, אבל בואו לא נהפוך את זה למנוף של איומים ולחץ.

ועוד דבר - ההייטק והרפואה לא שייכים רק לרופאים ולהייטקסטים. המדינה השקיעה משאבים אדירים בפיתוח ההייטק ותשתיות הרפואה, שהפכו אותה לאחת המתקדמות בעולם בתחומים אלה. ההכשרה הצבאית, תשתית ההון סיכון, טיפוח האקדמיה - כל אלה הניחו את היסודות להייטק הישראלי. הוא הדין לגבי הרפואה. ולכן, יש מידה לא קטנה של צביעות באמירות כאילו ההייטק או הרפואה שייכים לאלה שעוסקים בכך. הם שייכים לעם כולו והם נכסים לאומיים.

מי ששומע בקולי נימה של ביקורת צודק. בין היתר כי זה מזכיר לי את האיומים שהשמיעו קציני המודיעין, כי יעזבו את הצבא אם ייאלצו אותם - שומו-שמיים - לעבור לנגב בעקבות העתקת בסיסי המודיעין של צה"ל לדרום. למדתי על כך במסגרת המאבק שניהלנו, אני וחבריי לעמותת "ישראל למען הנגב", למען העברת יחידות המודיעין והתקשוב של צה"ל לנגב. האיומים לא עזרו, המודיעין עובר לנגב ואין לי ספק שזה ישרת הן את המדינה, הן את הצבא והן את הקצינים והחיילים עצמם. 

אסור להגיע למצב שבו מי שלא שבע רצון ממדיניות מסוימת, או מהחלטה כזו או אחרת של הממשלה, מודיע כי יעזוב את הארץ. די. איומים הם נשק עלוב. 

הנימוק הכלכלי לא תופס

עניין נוסף שיכול להרתיח כל בר דעת הוא השימוש בנימוק הכלכלי כתואנה לרדת מהארץ. זה היה נפוץ בתקופת המחאה החברתית ("המילקי בברלין זול יותר") וגם כיום, על רקע יוקר המחייה. אני מבינה שאדם רוצה לשפר את רמת חייו, וגם לא נוכל - צריך לומר את האמת - להתחרות בתנאי השכר ובציוד המעבדות שמוצעים לרופאים ומדענים בארה"ב. אך צריך להתבונן בנתונים לפני שמגוללים על הכלכלה הישראלית את הסיבות לירידה, ועם מספרים קשה להתווכח.

באופן מפתיע או לא מפתיע, כלכלת ישראל ניצבת כיום בכמה סקאלות מעל כלכלות המערב, שסובלות מהיעדר מנועי צמיחה, מחסור בחדשנות, אינפלציה והגירה שמייצרת אבטלה. בשלושת העשורים האחרונים ישראל התברגה לצמרת המדינות המערביות ובעשור האחרון היא ממשיכה להוביל בחדשנות טכנולוגית ובצמיחה. גם בשנה החולפת, שנה של מלחמה ודה לגיטימציה עולמית, מצבה של ישראל טוב יותר לאין שיעור מאלה של מדינות המערב המובילות, וזאת בכל המדדים הכלכליים - תמ"ג, תמ"ג לנפש, צמיחה, גירעון ויחס חוב-תוצר.

מסיכום טרי של ה"אקונומיסט" עולה, כי  סך התוצר הישראלי חצה ב-2024 את רף החצי טריליון ועומד על 550.91 מיליארד דולר. הצפי הוא שהוא יגיע ל-700 מיליארד תוך שלוש-ארבע שנים ויחצה את הטריליון בתוך כעשור. התמ"ג לנפש של ישראל, נכון לסוף 2024, עומד על 56,190 דולר, מעט נמוך יותר מזו של מעצמה תעשייתית כמו גרמניה (56,820) וגבוה יותר מזה של אנגליה (54,490) ושל צרפת (54,490) והרבה מעל מדינות כמו ספרד ואיטליה.  

יחס החוב-תוצר של ישראל, חרף המלחמה שחייבה גיוס חוב נוסף, עומד על 65.5% - נמוך בהרבה מזה של יפן (263%), ארה"ב (124.35%) וצרפת (100%). לצד יחס חוב-תוצר נמוך, יש לישראל יתרות מט"ח אדירות, מה שמלמד על יכולותיה העתידיות לגייס חוב ולעמוד בהחזר הריבית עליו. הביטחונות של ישראל הם עצומים וזאת מבלי להכליל את קרן העושר של תמלוגי הגז, שמיועדת עקרונית לדורות הבאים. היצוא הביטחוני הישראלי הגיע לשיאים חדשים של מכירות וישראל ממשיכה להוביל בתחומים קריטיים כמו טיפול במים ואנרגיה, שהם חיוניים למדינות האזור. כל זה מבטיח את שיתוף הפעולה עם המדינות השכנות והמדינות במעגל הרחב יותר. בעתיד הנראה לעין, ישראל תרחיב את יחסיה גם למדינות משמעותיות נוספות במזרח התיכון, הזקוקות להסכמים אסטרטגיים בנושאי ביטחון, מזון, מאבק במדבור וסביבה. 

ישראל היא כיום לא רק מעצמה אזורית מבחינה ביטחונית אלא גם כלכלית. ולכן, הדיבורים על ירידה בשל שיקולים כלכליים מעוררים לפחות תימהון. האינפלציה הגבוהה והפיטורים הנרחבים במערב מצמצמים את הזדמנויות התעסוקה, בעוד שבישראל התעסוקה היא מלאה. ובכלל, לחשוב בימים אלה על ירידה מהארץ, כאשר בעולם משתולל גל של אנטישמיות ושנאת ישראל, זה דבר בלתי מתקבל על הדעת.

להפיק לקחים מהשסע החברתי 

עם זאת, לדעתי נדרש יחס פרגמטי כלפי היורדים. אמירתו של רבין על היורדים כעל "נפולת של נמושות", עם כל היותה צודקת מוסרית, לא הועילה מבחינה מעשית. 

מכיוון שירידה מהארץ היא מהלך דראסטי של ניתוק - מהמשפחה, מהחברים, מהסביבה הקרובה - אני מאמינה שלפחות בחלק מהמקרים קיימת דרך חזרה.  ולכן טוב יעשו הממשלה והסוכנות היהודית, שישמרו עימם על קשר וינסו לעניין אותם, מעת לעת, לחזור לארץ, תוך הצעת הזדמנויות תעסוקה. כמו כן, יש להשקיע משאבים להביא לכאן את הדור הצעיר מקרב היורדים בכל המסגרות של "תגלית", "מסע" ודומיהן. 

מכיוון שביסוד הירידה קיים גם כשל חינוכי וערכי, המענה צריך להיות בחיזוק הזהות היהודית והקשר עם הארץ. ישראלים רבים לא יוותרו על הארץ במהרה וגם לא על השפה והתרבות שאיתן הם גדלו.

כחברה, עלינו גם להפיק לקחים מהשסע החברתי שהתעצם בשנים האחרונות. רפורמות בנושאים יסודיים כמו משפט וחוקה, יש לקבל בהסכמה חברתית רחבה ככל האפשר ובהדרגה. במקביל, יש לפעול להקטנת השיח הפלגני והמסית משני צידי המתרס. אין לתת לכוחות מניפולטיביים לגרור את החברה הישראלית לסכסוכים פנימיים מסוכנים. אני סומכת על המיינסטרים הישראלי שיידע ללכת בכיוון זה ולסלול את דרך המלך הציונית, המקפלת בתוכה גם את האינטרס הציבורי וגם את טובת הכלל. במובן זה, הציבור הרחב טוב ממנהיגיו.

לסיום, אינני חושבת שהירידה מהארץ מעידה על כישלון ציוני. זו תופעה עולמית שמתרחשת בכל חברה, גם בחברה אידיאולוגית כישראל. מעל הכל, מדינת ישראל גדולה מכל מרכיביה וחרף הירידה - שממדיה סבירים - עוצמתה רק מתחזקת עם השנים, כולל בהיבט הדמוגרפי. 

הכותבת היא פעילת ציבור ויו"ר עמותת "ישראל למען הנגב"