בשבוע שעבר למדתי מהתקשורת כי מאות רופאים עזבו לאחרונה את ישראל מסיבות שונות. נטען שחלקם עזבו בגלל המלחמה, ואחרים עזבו בגלל ה"הפיכה המשטרית". השבוע, לעומת זאת, קראתי כי 512 רופאים עלו לישראל ורבים אחרים החלו תהליך של עלייה.
מבלי להיכנס לעומק המניעים למעבר - דבר אחד ברור, בין קבוצת הבאים לקבוצת העוזבים קיים פער ציוני ערכי גדול, כמו גם פער אמון בעם ישראל בעברו ובצדקת הדרך של מדינת ישראל. היורדים מהארץ מחפשים מקום יותר נוח ובטוח לגור בו. בהמשך הדרך ייתכן שימצאו מקום יותר טוב ויעברו אליו וכן הלאה. אך בסופו של התהליך יחזרו להיות היהודי הנודד בעולם ומחפש נוחות וכסף.
היהודי הנודד, שהציונות בקשה לרפאו. להפוך אותו לקשור לארץ על ידי עיסוק בתעשייה, בחקלאות ובביטחון מתקדמים ולא ביהלומים, אגרות חוב ושטרות שניתן להכניסם לכיס ולנדוד. אינני שופט את היורדים ואינני רוצה לשאת חן בעיניהם על מנת שיישארו, כי זה לא יעזור ואף לא יועיל גם אם אשכנע מישהו להישאר עוד קצת.
אדם שאין לו את הנאמנות, הסולידריות והרצון להשתייך לקבוצת הלאום היהודית, לא יישאר. כשאני שואל את עצמי מה אפשר לעשות כדי שרובו הגדול של עם ישראל יתגורר כאן, אני מתלבט בין השאר בשאלה באיזו דרך לנהוג. ברור שעל מדינת ישראל להשתפר בהרבה תחומים, אך האם להשתפר כדי לשאת חן בעיני היורדים או האם לשאת חן בעיני יהודים רבים הספוגים בערכים ציוניים ויהודיים, שנסיבות החיים של אבותיהם ואבות אבותיהם הביאו אותם לשהות בגולה. האם עלינו להתמקד בעלייה או במניעת ירידה?
התשובה שלי ברורה וחדה. בראש ובראשונה עלינו להשתפר במדינת ישראל לטובת תושבי המדינה הנאמנים לה ולטובת אלו שמשתוקקים לעלות אליה, במיוחד בעתות מצוקה. איני רואה סיבה לראות במניעת ירידה של אנשים נטולי שורשים עמוקים סיבה עיקרית להשתנות. ובמיוחד אם השינוי הנדרש כדי להשאיר יורדים בארץ הוא אובדן שורשים ציוניים יהודיים והכרה בערכים לא לנו. יצחק רבין הבין זאת, ולכן כינה את היורדים "נפולת של נמושות". אני ארשה לעצמי להוסיף ולכנותם "נשורת ציונית".
