כמעט בכל ויכוח בין תומכי עסקה לשחרור חטופים ומתנגדיה מוטחת השאלה - "לו זה היה הבן שלך, גם אז היית מתנגד?". לכאורה, סוגיה מוסרית אכזרית. לו הייתה זו סוגיה משפטית, היינו אומרים כי שופט שיש לו קרבה משפחתית לתובע, לנאשם או לסנגור היה צריך לפסול עצמו מיד.
לו הייתה זו סוגיה רפואית, היינו מעדיפים תמיד שאֵם רופאה לא תטפל בבן משפחתה החולה, ושאב מנתח לא יהיה מי שיצטרך להחליט אם לכרות את רגלו של בנו הפצוע. ששיקולים רגשיים אישיים לא יטו את שיקול הדעת המקצועי הנדרש. ודווקא בסוגיה הלאומית הקשה - נשמעת תכופות הדרישה ההפוכה. כאילו מקבלי ההחלטות הלאומיות חייבים להפוך עצמם לנגועים בניגוד עניינים.
בימי מלחמת האזרחים בספרד (1936־1939) תפסו המורדים את מצודת העיר סביליה, "האלקזאר". מפקד המצודה היה הקולונל איטוארטה. כוחות הממשלה, הרפובליקאים, צרו על המצודה והודיעו בטלפון למפקדה כי שבו את בנו בן ה־24 ויוציאו אותו להורג אם לא ייכנע. איטוארטה הורה לבנו לצעוק "תחי ספרד" ולמות כגיבור.
תובעי שחרור החטופים גם במחיר כניעה לחמאס דורשים שכל אחד ממנהיגי ישראל, מפקדי כוחות הביטחון ונבחרי הציבור שלנו ישים עצמו במקומו של מפקד האלקזאר. הם דורשים להפריט את הדילמה הלאומית. השמאל הישראלי, שפעם התנגד עקרונית לכל מהלך הפרטה במשק, צירף עצמו למחנה הזה של תובעי "תחשוב מה היית עושה לו זה היה הבן שלך".
נניח שישראל יודעת על מתקן אחד בעומק האדמה באיראן שהשמדתו תעצור לשנים רבות את כל תוכנית הגרעין להשמדת ישראל. אי אפשר לפגוע בו מהאוויר, רק בפעולת התאבדות של יחידת קומנדו. האם מי שצריך להחליט על ביצוע הפעולה צריך לחשוב שכל אחד מחיילי היחידה הוא בנו? או שעדיף שלא יידע מי המבצעים שלא ישובו חיים?
ישראל שלחה עד היום את מיטב בניה לפעולות מסוכנות מאוד. מעולם לא למשימות התאבדות בטוחות. אך אם נדע חלילה שבידי איראן יש נשק גרעיני שרק השמדתו המוקדמת באתרו בידי ישראל תציל אותנו – האם אז יוכלו מנהיגינו להקריב חיילים אחדים כדי להציל את כולנו? האם עליהם להחליט כמנהיגים או כאבות?
ב־1 בינואר 1970 נחטף במטולה בידי מחבלי פת"ח שומר לילה בן 58, שמואל רוזנווסר. ארגון הטרור דרש 100 מחבלים תמורת שחרורו. רוזנווסר עבר עינויים קשים. גם הופיע בשידור תעמולה ואמר שהוא מבקש "לחזור להונגריה כי הציונות בגדה בו". הכל כבר היה אז. לאחר כשנה הוחלף רוזנווסר תמורת מחמוד חיג'אזי, ראשון מחבלי פת"ח שנלכד ואפילו נידון למוות (ועונשו הומתק למאסר עולם) לאחר שניסה לפוצץ את המוביל הארצי.
היו מאז חטיפות שבהן שחררה ישראל בכוח את החטופים (מטוס "סבנה" בנתב"ג, "מבצע יונתן" באנטבה); וכאלו שניסיון החילוץ בהן עלה במחיר דמים כבד (משגב עם, מעלות), וחולצו חיים רק חלק מהחטופים. בפעולה לשחרור נחשון וקסמן נרצח החטוף ונפל ניר פורז. מנהיגי ישראל אמרו שבכל פעם שתהיה אפשרות לחילוץ בפעולה צבאית שיש לה סיכויים סבירים – יבחרו לעשות זאת.
אבל במרוצת השנים היו אירועי חטיפה ושבי שהובילו למשא ומתן ולעסקאות שחרור מחבלים תמורת חטופים - והמחירים הלכו ועלו. אם ב־1971 הוחלף רוזנווסר במחיר "אחד תמורת אחד", בעסקאות ג'יבריל זה כבר הפך לאלפים תמורת כל אחד מחיילי צה"ל שהיו בידי ארגוני הטרור. וכמעט כל מנהיגי ישראל לא עמדו בלחצים הציבוריים.
הצבוע מכולם היה בנימין נתניהו. ב־1995 פרסם ספר בשם "מקום תחת השמש", שזכה לתפוצה רחבה, גם באנגלית. בספרו ניסה ללמד את כל העולם המערבי – וכמובן את כל מנהיגי ישראל – כי אסור אפילו לקיים משא ומתן עם ארגון טרור, לא כל שכן להיכנע לדרישותיו. על עסקת ג'יבריל כתב: "מלכתחילה ראיתי בעסקת ג'יבריל מכה אנושה לכל מאמציה של ישראל לגבש חזית בינלאומית נגד הטרור. כיצד תוכל ישראל להטיף לארצות הברית ולמערב לאמץ מדיניות של אי־כניעה לטרור, כשהיא עצמה נכנעת בצורה מבישה כל כך?... זהו מהלך שעשוי לעורר גל של רציחות נוספות ושפיכות דמים בהיקף הרבה יותר גדול. זה נעשה במחיר של הרבה נפשות שנידונו למוות בגלל החלטה זו".
נתניהו עצמו שחרר ב־1997 את אבי פיגועי ההתאבדות, השייח' הרצחני אחמד יאסין, וב־2011 שחרר 1,027 מחבלים רוצחים תמורת גלעד שליט.
בשעות שמאמר זה נכתב ישראל כולה ממתינה בנשימה עצורה לתשובת חמאס. נמסר שהעיכוב הפעם נובע מדרישת ארגון הטרור שישראל תחתום על מפות נסיגה מפורטות. אם יחתמו, תשקע כל המדינה ברשימות השמיות. נשמח בשמחת משפחות המשוחררים, נשתתף בצער משפחות הנרצחים, נדאג עם משפחות אלו שידונו עליהם רק בשלב הסחיטה הבא.
אבל לא ידברו, לא יוכלו ולא ירצו לדבר או לדעת על אלפי השמות האחרים. שמות המתים־המהלכים בקרבנו שדינם נגזר למיתה, ביום שישוחררו מאות או אלפי רוצחים ערבים בעסקה הנוכחית. כל היחיא סנווארים של 7 באוקטוברים הבאים. בכל עסקת שבויים שוחררו רוצחים, ששבו לרצוח, ומנהיגי טרור, ששבו להוביל פעולות רצח. אלפי יהודים נרצחו בידי מחבלי האינתיפאדות והפיגועים שנוצרו בידי משוחררי עסקאות ג'יבריל ושליט. אלפים. לפעמים מחבל רוצח ששוחרר בעסקה שב לרצוח במו ידיו. לפעמים ישב במנהרה ושלח אלפי נוח'בות לשחוט ולאנוס ולשרוף.
"יוסיף דעת יוסיף מכאוב", אמר ספר קהלת. ואצלנו לא רוצים שיכאב – ולכן לא רוצים לדעת. עם ישראל נתון במלחמת התשה מול הטרור למעלה ממאה שנים. ואנחנו רוצים שקט. בתוך שבועות אחדים של "הודנה" או "הפסקת אש" אנחנו כבר מכורים לו, ומוכנים לשלם מחירים הולכים וגדלים תמורת מנת השקט הבאה. מנהיגי ישראל יודעים נפש בהמתם, ומוכרים לה בנפש חפצה "הכלה". הם לא יקלקלו שוב עונת תיירות בגלל איזה מחבל שנראה בתצפית סמוכה לגבול.
ישראלים רבים תומכים עכשיו בעסקה לא רק כדי להציל חטופים. רבים מהם מקווים כי עסקה כזאת תפורר את ממשלת נתניהו ותביא לסילוקו. רבים מהם רוצים שקט. והפסקת הלחימה בעזה היא בעיניהם לא מחיר כבד מנשוא, אלא ממש ההפך – היעד הנכסף. רוצים קצת שקט. ואיננו שמים לב איך מחירי השקט הולכים וגואים.
ב-1971 – אחד תמורת אחד. אחר כך – מאות תמורת בודדים. אחר כך אלפים. ועכשיו, לראשונה, ומבלי משים כמעט – תמורת עשרות החטופים הנמקים בייסורים במנהרות, ישראל נתבעת לא רק לשחרור אלפי רוצחים, שישובו מיד לרצוח, אלא גם לוויתור טריטוריאלי. חמאס דורש מפות נסיגה מפורטות.
לפי התקשורת, ישראל בהנהגת נתניהו כבר הסכימה. אולי לא מכל השטח ברצועת עזה במהלך הראשון. אולי תשמר נוכחות באיזה פרימטר, בשולי ציר פילדלפי, על אי תנועה בציר נצרים. אבל עקרונית - ישראל הסכימה לסגת משטח שהיא אוחזת בו כדי לשחרר חטופים. אם מחר תחטוף חוליית טרור ילדי גן ילדים ותתבע נסיגה מיהודה ומהשומרון – זה יהיה בבחינת המשך אותו קו כניעה שישראל קיבלה על עצמה עכשיו. והרי ב־7 באוקטובר כבר נוכחנו שמבחינת הטרור הערבי אין הבדל בין ישראל שבתוך הקו הירוק או מחוצה לו. במדרון הכניעות החלקלק, ישראל בהנהגת נתניהו אינה מצליחה לעצור ולבלום.
