ישנם רגעים בחייו של אדם או מוסד המגלמים כל מה שלא בסדר עם האופי והמהות. עבור קואליציית נתניהו הגיע השבוע רגע כזה שנדחתה, ברוב של 53 מול 45 קולות, הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועים הטרגיים של ה-7 באוקטובר.

החלטה זו, כמעט 16 חודשים לאחר היום הקשה ביותר ליהודים מאז השואה, היא בושה שחושפת את סדרי העדיפויות של הקואליציה: הימנעות מאחריות, עיכוב האמת והישרדות פוליטית על חשבון בריאות הנפש של אזרחיה.

ועדת החקירה המוצעת היא צעד הכרחי כדי להבין מה קרה ולמנוע הישנות. איך זה שהתעלמו מהאזהרות, שהחמיצו סימנים, שהגבול נותר חשוף? איך עברו יותר מ-10 שעות עד שהכוחות הישראלים הגיעו לקהילות הנצורות במדינה קטנה כמו ישראל? אלו שאלות בוערות שרודפות את הציבור, וסירובה של הקואליציה לחפש תשובות הוא בגידה באזרחים אותם היא אמורה לשרת.

ועדות חקירה הן מנגנון מבוסס היטב בדמוקרטיה של ישראל, מוועדת אגרנט ב-1974, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים ועד ועדת קהאן (לאחר טבח סברה ושתילה ב-1982) וועדת וינוגרד לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006. אלו היו בירורים חיוניים לגילוי כשלים. סקרים מראים שרוב מכריע של הישראלים תומכים בחקירה כזו כעת, מתוך הכרה בצורך הבוער במיוחד להבין כישלון כה בלתי מוסבר ואסוני. הממשלה בשלה. 

השרה גילה גמליאל טענה בכנסת כי כל חקירה חייבת להמתין עד לאחר תום המלחמה - למרות הפסקת האש הנוכחית ונוכח ההבנה הגוברת שהמבנה ההגיוני הזה, עם ממשלה כמו של נתניהו, ממריץ את הארכת המלחמה.

שרת המדע גילה גמליאל (צילום: מרק ישראל סלם)
שרת המדע גילה גמליאל (צילום: מרק ישראל סלם)

הטיעונים של נתניהו נגד הוועדה מחרידים. בגדול הוא חש ששופטים מוטים נגדו, ולכן אינם כשירים לפקח על התהליך. זהו ניסיון ציני להכפיש את מערכת המשפט, שבאופן מסורתי הייתה בין המוסדות האהודים ביותר במדינה, ומהווה אבן יסוד מכובדת עולמית של הדמוקרטיה הישראלית.

מקורבים לנתניהו טוענים כי במקום המסלול המסורתי, כל ועדה עתידית תתמנה על ידי הכנסת, דרך לפוליטיזציה של ההליכים שמטרתה להימנע מביקורת. נראה שנתניהו, ראש הממשלה המכהן יותר זמן מגל אחד אחר בתולדות ישראל, מוכן פשוט לעשות הכל כדי לקנות עוד זמן, בתקווה שהזיכרון הקולקטיבי של האסון יימוג.

בינתיים, ההנהגה הצבאית של המדינה נושאת בכובד האחריות. השבוע הודיע ​​הרמטכ"ל הרצי הלוי על התפטרותו, החל מה-6 במרץ, ולאחר התפטרותו של הלוי הגיעה במהירות זו של אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן.

יציאת שני אלה, כמו גם אחרים, מסמנת לא רק אחריות אישית אלא התחשבנות רחבה יותר בתוך צה"ל, מוסד מוכה מלחמה, שנמתח עד גבולותיו, ועומד בפני משבר אמון. הלוי כתב שאחריותו לאסון הנורא "מלווה אותי בכל יום, כל שעה, ותישאר איתי עד סוף חיי".

הרצי הלוי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
הרצי הלוי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

האם יש אדם אחד שמכיר את נתניהו שיכול לדמיין אותו משמיע מילים כאלה, בהקשר של קבלת אחריות בצורה אמיתית? אני מאמין שהתשובה היא לא - אין אדם אחד שיכול. נתניהו והקואליציה המרושעת שלו, כולל דמויות פנאטיות כמו שר האוצר בצלאל סמוטריץ', מתמקדים רק בכוח (וכסף). בוודאי שאין בזה כבוד.

סירובו המביש של נתניהו לקבל אחריות עביר מסר מסוכן: שכדאיות פוליטית היא הכל; שאין מוסר; שאין יותר נורמות. זה לא, למרבה הצער, ייחודי לישראל בעידן הזה. אבל לפחות מבין כל המדינות הדמוקרטיות עלי אדמות, לישראל יש כרגע את המקרה הגרוע ביותר (למרות תחרות רצינית בארה"ב).

פסק הדין של ההיסטוריה יהיה חריף וקשה, אבל זה לא יעזור לאנשים שחיים כרגע את הסיוט, מוכים, חבולים ואבלים. למרות הטעות הנוראה שרבים עשו בהצבעתם למאפיה הזו, מגיע לאזרחי ישראל טוב יותר.

הכותב היה העורך הראשי של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון (כולל המשרד באיראן) ויו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים. כמו כן, הוא מחברם של שני ספרים על ישראל.