לקראת תחילת המו"מ על יתר שלבי הפסקת האש, עומדים לפנינו שני תרחישים לחודשים הקרובים. באחד – מימוש העסקה עד תום – החמאס המשתקם נשאר בשלטון בעזה ומכריז על ניצחון למרות ההרס והחורבן. בשני, בנימין נתניהו משבש את המשך המימוש תוך הקרבת יתר החטופים ועוד חיילים. מי שרוצה תרחיש שלישי (עם חטופים חוזרים, ובלי "ניצחון" של החמאס) חייב להבין שזה עובר דרך הרשות הפלסטינית על כל מגרעותיה.

נכון לעכשיו, הימור סביר הוא על התרחיש השני. קשה לראות את הממשלה שורדת הפסקת מלחמה בלי סילוק החמאס (כמה שלא יספרו על "מיגורו"), בשל תלותה בסיעות הימין הקיצוני. ואם יש דבר אחד שברור אצל נתניהו, זה שהישרדותו הפוליטית היא בראש סדר העדיפויות שלו, בפער עצום מכל השאר (אם בכלל יש משהו אחר). המלחמה תחודש, והיא תימשך עד הבחירות, אם בכלל לא תבוטלנה.

קשה להאמין, אבל מניעת התוצאה הגומה הזאת תלויה בנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שיושב על הון פוליטי ייחודי אצל נתניהו, מנופי לחץ עצומים על ישראל, וחופש פעולה כמעט בלתי מוגבל.

המצב לא קל. לרשות הפלסטינית, המחויבת בתיאוריה לשלום עם ישראל ומהווה האלטרנטיבה הפוליטית הפלסטינית היחידה לחמאס, יש מוניטין רע מסיבות טובות. היא מושחתת ולא פופולרית. למנהיגה, מחמוד עבאס, אין מנדט, שני עשורים אחרי שנבחר. היא משלמת  למשפחות מחבלים עצורים (כדי להרגיע את השטח) ומשתמשת בספרי לימוד שלא מקדמים שלום.

מצד שני הרשות, שחמאס גירש מעזה ב-2007, היא ללא ספק אפשרות פחות גרועה מאשר ממשל של חמאס ברצועה. הרי רק כאשר חמאס השתלט על עזה טרחו ישראל ומצרים להטיל מצור על הרצועה. הרשות נלחמה בחמאס והג'יהאד האסלאמי בעיר ג'נין במשך רוב חודש דצמבר וחלק מינואר, בשם ישראל, בהצלחה חלקית, תוך שהיא חוטפת מבני עמה האשמות זועמות על "בגידה".

לצערנו, בני אדם אינם מתוכנתים לאמץ את האופציה הפחות רעה. אנו מעדיפים לחפש בנרות אפשרות שיכולה להיחשב "טובה". במזרח התיכון, לרוב הכי פחות רע הוא הטוב ביותר שאפשר לקוות לו. ללא ספק זו הרשות, בתוספת חיזוקים ושיפורים וחידושים. אין מותג אחר.

אם רק ישראל תתעשת, הן המדינות המתונות בעולם הערבי והן מדינות המערב יהיו מוכנות להשקיע משאבים משמעותיים בשיקום הרשות והרצועה:

·         פיקוח בינלאומי: קואליציה של מדינות ערב, מעצמות מערביות וארגונים בינלאומיים תצטרך לפקח על מעבר עזה לידיה של הרשות הפלסטינית כדי להבטיח שקיפות ושלטון אחראי.

·         ערבויות ביטחוניות: ישראל תהיה חייבת לקבל התחייבות שהרצועה לא תהפוך שוב לבסיס למתקפה. ערבויות אלו עשויות להיות כרוכות בהתקנת כוח בינלאומי לשמירת שלום, או הסדרי ביטחון חזקים עם מדינות שכנות. ייתכן שמדינות המפרץ יהיו מוכנות לספק חיילים.

·         השקעה כלכלית: יש לבנות מחדש את כלכלת עזה כדי לספק מקומות עבודה, תשתיות ושירותים בסיסיים. זה ידרוש השקעה משמעותית מצד גורמים אזוריים וגלובליים כאחד. עשרות מיליארדים ויותר – וזה חייב להיות מותנה בסילוק החמאס.

·         רפורמות בתוך הרשות הפלסטינית: על הרשות להתחייב לרפורמה מקיפה די לזכות שוב באמונם של הפלסטינים וגם הישראלים (הסבירים). זה כולל התמודדות עם שחיתות, רפורמה במערכת החינוך, הפסקת מדיניות המעודדת אלימות והתחדשות פוליטית. זה גם ידרוש תוכנית לירושת עבאס.

נתניהו, כמובן, זיהה לאורך השנים יתרון בכך שההנהגה הפלסטינית מפולגת. על ידי פיצול הפלסטינים בין שני גופים שלטוניים יעוינים – זה ברצועה וזו בגדה - הוא סבר שישראל תהיה מסוגלת טוב יותר לדחות את הדרישות לתהליך אמיתי שיוביל להקמת מדינה פלסטינית.

זו הסיבה לכך שנתניהו סירב לכל דיון רציני על תוכנית היום-שאחרי בעזה: כי הוא יודע שהדיון יכול להיות, בסופו של דבר, רק על הרשות (למרות בלבולי המוח על חמולות מקומיות – עלבון לאינטליגנציה). זו הסיבה ששופרות נתניהו מגיעים לכל אולפן חמושים בדברי הבל על היות הרשות גרועה בדיוק כמו החמאס. בשביל נקודות נוספות אצל הרעיה, יש שיטענו שהרשות "גרועה אפילו יותר".

קשה לשכנע את נתניהו - אבל אין הדבר בלתי אפשרי. אין לו מוסר או רגש אנושי, ולדעתי איננו פטריוט; אבל הוא מזהה סכנות, מאזן סיכונים וחותך הפסדים. עובדה (שכמעט אין חולק עליה) שאפילו השלב הנוכחי של הפסקת האש קורה בעיקר בשל התעקשותו של טראמפ מול נתניהו עוד טרם כניסתו לתפקיד. ישראל לא יכולה לחדש את המלחמה ללא גיבוי אמריקאי - דיפלומטית באו"ם, עם משלוחי נשק, בזירה המשפטית הבינלאומית ועוד.

כמובן שהסכמה של נתניהו לתוכנית השתלטות הרשות על עזה לא בהכרח תשכנע את חמאס ללכת. החמאס רוצה את נרטיב הנצחון, שבו ישראל פשוט נכשלה במטרתה. אבל מצד שני, לא בטוח ששלטון על הריסות עזה הוא כרגע כל כך נעים; המקום חרב, ורבים (וכנראה רוב) מתושביו מבינים שהחיים תחת חמאס היו סיוט, עם דיכוי, עוני ופחד מתמיד מלחימה מול ישראלי. 

הסקר האחרון של המרכז הפלסטיני  למדיניות ומחקר (מספטמבר) הראה שהתמיכה במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר יורדת בהתמדה והגיעה לשיעור של 57%-39% לטובת המתנדים.  (התמיכה במתקפה גבוהה בהרבה בגדה המערבית, שלא סבלה מההשלכות.) רק כשליש מהפלסטינים אמרו שהם יצביעו לחמאס, ותוצאות אלו מוטות בשל היעדרו של מועמד חזק לרשות הפלסטינית; רוב הפלסטינים מאסו מאבו מאזן.

בעיקר, לעולם הערבי יש מנופי לחץ. ניתן לצפות משותפים מתונים – ממצרים וירדן עד סעודיה, מדינות המפרץ ואפילו קטאר - להגיב בהתלהבות אם ישראל תפסיק את עקשנותה ותסכים לתהליך בונה להחלפת חמאס. הדבר העיקרי הוא התניית הסיוע לשיקום בירידת חמאס מהבמה, ולו זמנית. יהיו דיונים על הגליה, מסירת נשק, אולי מיזוג חלקי של חמאס ברשות – די לצרה בשעתה.

גם בישראל ייפתחו אופקים, כולל עבור נתניהו. אם תוכנית היום-שאחרי לעזה תבוא יחד עם הבונוס של הסכם נורמליזציה עם סעודיה, האופוזיציה הישראלית המתונה תסכים ככל הנראה לתמוך בממשלת נתניהו עוד זמן מה, ולאפשר לו להיפרד ממפלגות הימין הקיצוני שגורמות כל כך הרבה נזק (ורוצות התנחלויות בעזה).

נכון שנתניהו (של ה-6 באוקטובר)  קידש מעל הכל את ה"גוש". אבל אם הגוש כבר לא יהיה שימושי, ינטשו ללא היסוס. אם נתניהו ירצה להתמודד שוב (וכמובן שירצה), תרחיש כזה, כולל שלום אזורי, יספק לו סיכוי מסוים למורשת שלפחות במידה מסוימת תהיה חיובית. שיהיה ברור: כרגע אין לו. נכון להיום, נתניהו יירשם בהיסטוריה כמנהיג הכי אסוני שאי פעם קם לעם היהודי.

כדי שזה יקרה, ממשל טראמפ חייב להתערב כבר עכשיו, ולהתחיל להנדס את זה. השעון מתקתק.

הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, ולשעבר יו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים