הדעה הרווחת, כולל זו שלי, הייתה שממשל ביידן אינו יודע לדבר בערבית. הוא הרחיק, גם אם לא התכוון לכך, את השגת יעדי המלחמה וגישתו הבסיסית עלולה הייתה לכרסם מהותית במעמדה של ישראל במזרח התיכון ביום שאחרי המלחמה.

החל מהשבוע האחרון דונלד טראמפ הוא זה שיושב בכיסא נשיא ארצות הברית וכבר הספיק להתבטא ביחס למזרח התיכון. הרושם המתקבל הוא שגם טראמפ מסתכל על הדברים מנקודת מבט הגורסת כי מלחמות צבאיות רעות לארה"ב וליישום החזון שלה (ויש בכוחן להצית תבערה עולמית).

כבר עתה יש דיווחים שונים שאינם בדיוק הולמים את האינטרסים הרשמיים של מדינת ישראל – הליכה לכיוון של הסכם גרעין עם איראן ולא לכיוון של השמדת יכולות והפלת המשטר האיראני ויתכן, בהיעדרו של כל גורם אחר, תמיכה ברשות הפלסטינית כמדינה, שלא לדבר על האמונה והתמיכה בצבא לבנון ובממשלת לבנון, המתעלמת מן המציאות בשטח ומהיותה של לבנון מדינה כושלת, וטרם נגעתי לפי שעה בנעשה בסוריה ובעיראק. 

כור הגרעין האיראני  (צילום: רויטרס)
כור הגרעין האיראני (צילום: רויטרס)

המשמעות ברורה - טראמפ אינו איש של פרטים כי אם איש של חזון (לשיטתו) וגחמות אישיות/פרסונליות. המשמעות היא שעל אוזנו יכולים ללחוש רבים, והגישה היא גישה אינסטרומנטלית. אם ישראל לא תשכיל לדבר עם ממשל טראמפ בשפתו, ולרכז מאמץ מיוחד של עשרות אנשים לעיצוב דעת הממשל החדש בענייני המזרח התיכון, באופן שיהלום את אינטרסיה, יש סבירות גוברת לכך שחזון טראמפ ו"עסקת המאה" של המזרח התיכון יכללו מרכיבים רעים לישראל, שאותם נחווה ונרגיש כאשר טראמפ והממשל הנוכחי כבר לא יהיו בתפקידיהם.

אבל דווקא מחלק מהדיווחים העולים בתקשורת והדיונים באולפנים, אני מזהה מגמה של חזרה לאחור בנוסח "מצעד האיוולת" – קרי – בואו נעשה שוב את מה שנכשל בעבר והפעם נצפה שיהיה טוב יותר.

במה הדברים אמורים?

לאורך השנים, בשיח השוטף עם ארה"ב, ישראל תמיד הייתה טובה בתיאור האיומים עליה, חלקם קיומיים בראייתה. ובצדק. הגישה השלטת הייתה במשך שנים רבות גישה של תיאור תרחישים שליליים ופחות את הצד השני של תרחישים חיוביים פוטנציאליים. יש המבקשים כעת להסביר לארה"ב למה יש לחזור ללחימה מבלי להסביר מה היא צפויה להשיג הפעם שלא השיגה ב-15 חודשים ועד מתי תימשך. זו גישה המגיעה מנקודת מוצא של איומים צבאיים וביטחוניים שהם לא הדי.אן.איי של מדיניות טראמפ. ההפך הוא הנכון.

גישה הטוענת כי יש לקבוע אדנים ליום שאחרי בזירה הפלסטינית ולעגן את סעיף המדינה הפלסטינית. לטענת המשתמשים בגישה זו (בעיקר באולפנים) נקודת המוצא והמפתח הבלעדי לסדר האזורי החדש הוא הזירה הפלסטינית, ופתרון בה יפתח פתח לסדר חדש. 

אלא שמבט אחד על השנה האחרונה מוכיח מעל לכל צל של ספק כי הזמנים השתנו - העולם של היום אינו קשוב עוד לפרטים ופעמים רבות את המציאות והעובדות החליפה תפיסת המציאות, משאלת הלב והרגש. עידן של "מסכות" ו"נראות" החליף את ההעמקה בפרטים, ומספיק מבט אחד בנעשה מעבר לגבולנו הצפוני בסוריה בכדי ללמדנו על עוצמת הפער בין המציאות והאיומים בשטח לבין תפיסת המציאות - בנהירה חסרת התקדים של הקהילה הבינלאומית אל המשטר החדש בסוריה, על אף האידיאולוגיה הדתית הקיצונית שלו ממנה טרם התנער בקול ובאופן פומבי, ועל אף מעשי הרצח והטבח המחרידים כנגד המיעוטים העלווים והנוצרים בשטח סוריה שעודם נמשכים. מספיקה חליפה ועניבה, וחזון ראשוני ללא ביסוס של פתיחות כלכלית ושניים שלושה משפטים באשר לחזון כלכלי ולעדיפותו על פני חזון צבאי, בכדי שהדלתות במערב תיפתחנה (ישנם אפילו דיווחים על שיתוף פעולה מודיעיני אמריקאי עם המשטר החדש בסוריה כנגד מטרות דאעש בשטח סוריה). 

לפיכך, אני חולק על שתי הגישות שהוצגו לעיל, וסבור שמדובר בחוסר הבנה אסטרטגית של האזור שמסביבנו, חוסר הבנה שגובל לאורך זמן בהגדלת האיום הקיומי על מדינת ישראל וחזרה לסדר הישן, בוודאי לא יצירת מזרח תיכון חדש. כמו שכתבתי - מצעד האיוולת - לעשות שוב ושוב את אותו הדבר בציפייה שמשהו אחר יקרה. 

דווקא כעת - יש לרכז מאמץ תפיסתי לשרטוט החזון הכלכלי וההזדמנויות הטמונות בישראל לארה"ב ומידת נכסיותה. רק אז יש להתייחס לאיומים ורק לאלו שמסכנים את ההזדמנויות. על ישראל לעבור משיח איומים וסכנות, לשיח של הזדמנויות, חזון משותף והאיומים עליהם. על ישראל לשרטט "חלום" שאליו ניתן יהיה לרתום את ממשל טראמפ בעידן הנוכחי, חלום שיהלום במידה רבה את אינטרסיה של ארה"ב, את אינטרסיו האישיים של טראמפ וכמובן את אינטרסיה של ישראל - חלום ישראלי שיהפוך להיות החלום האמריקאי של המזה"ת. 

נקודת המוצא של ה"חלום" האזורי החדש איננה עוד הזירה הפלסטינית, שהיא משקולת שמנעה במשך שנים רבות את ההליכה לעבור של מזרח תיכון חדש. יתירה מכך, ב-7 באוקטובר ניסה חמאס למנוע את שינוי נקודת המוצא לסדר אזורי חדש. 

עלינו להמשיך בדיוק מאותה נקודה שאותה ניסה למנוע - הזירה הפלסטינית אינה עוד המפתח לסדר האזורי החדש ונקודות המפתח האמיתיות הן החזון הכלכלי והכנסת מדינות נוספות להסכמי אברהם (מנוף ותשתית חלופית לסדר האזורי שלא היו לנו בעבר), איראן כאיום הראשי שמסכן את החזון ובמקביל או בסוף התהליך סידור הזירה הפלסטינית שהפעם יתחיל מעזה (הגירה מרצון, "ייבוש" ו"ייתור" חמאס).

דווקא כעת יש לישראל הזדמנות נדירה מאי פעם ליצוק מסגרת קוהרנטית לחלום הישראלי ולחזון המזרח תיכוני שלה, כך שיאומץ, כמעט ללא סייגים, ע"י ארה"ב, וממנה ליתר מדינות המערב. 

הכלי הצבאי ימשיך להיות כלי מרכזי אולם הגישה החדשה תעמעם את נוכחותו ותציג אותו ככלי בשירות חזון כלכלי חיובי.

כך ייראו עקרונות המסגרת של אותו חזון כלכלי:

יעלה בקנה אחד עם תפיסת "דרך המשי" החדשה של ארה"ב.

יספק מענה לשיתוף האזורי שאותו רואה ארה"ב כבסיס ליציבות.

יספק תחרות משמעותית ליריב הרציני ביותר של ארה"ב – סין. 

יעשה ריסטארט במישור הפנימי לציבור במזה"ת - מערכות חינוך, כלכלה ורה ארגון. 

יקטין לאורך זמן את התשומות הצבאיות האמריקניות הנדרשות להשקעה בישראל ובמזה"ת. 

המעטפת המדינית צריכה לתמוך את החזון הזה וכל מה שמאיים עליו מצריך טיפול צבאי מיידי והסרה מהדרך.

במוקד החזון - ישראל היא שער היציאה הימי לאירופה ולמערב של כלל המסחר, הגז והנפט מהמזרח הרחוק וממרכז אסיה - זאת באמצעות נתיבים יבשתיים העוברים דרך מדינות הסכמי אברהם - מהמפרץ הפרסי ועבור דרך שטחה העצום של סעודיה ושטח ירדן.

המפרץ הפרסי (צילום: רויטרס)
המפרץ הפרסי (צילום: רויטרס)

ברקע לו - קרב ענקים עצום שניטש בין הצירים על הסדר החדש במזרח התיכון - ציר ההתנגדות השיעי בהובלת איראן ובשילוב חמאס המאיים לפגוע ביכולת הוצאתו לפועל של החזון (כולל החות'ים), הציר הסוני הקיצוני בהובלת "האחים המוסלמים" המאיים ליצור חזון כלכלי מתחרה דרך סוריה (בסיוע קטאר) ולערער את היציבות במדינות המרכיבות את החזון ובראשן ישראל, ירדן ומצרים. 

החות'ים (צילום: REUTERS/Khaled Abdullah)
החות'ים (צילום: REUTERS/Khaled Abdullah)

שינוי שפת השיח מאיומים להזדמנויות (והאיומים עליהן) ושרטוט חזון המתכתב עם זה של ארה"ב בעידן טראמפ, תוך שמירתה של הסוגיה הפלסטינית לסוף, יאפשר לישראל להיות מעורבות ודומיננטית מאוד בהשפעה על דמותו של המזרח התיכון החדש, ובכלל זאת מיגור איומים דוגמת איראן על מדינות המפרץ, חמאס בעזה על היציבות בישראל ומדינה פלסטינית השולטת הלכה למעשה על צירי התנועה הכלכליים ממזרח למערב. רק כך, תוכל ישראל הן לרתום את ארה"ב למיגור בדרך צבאית של האיומים והן להשפיע מהותית על הסדר החדש במזרח התיכון.  

מעבר לפגישה עם נשיא ארה"ב, חשוב מאוד בעיניי להציג את חזון ההזדמנויות הישראלי בסדנה ייעודית לבכירי הממשל החדש בארה"ב בוושינגטון בקרוב, ולנסות להפוך את החזון הישראלי לחזון האמריקאי של המזרח התיכון החדש.

זה קריטי מאי פעם, זה אפשרי ויש לנו חלון זמנים קצר לכך.

סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל וראש זירת צפון במודיעין זרוע הים