מאז השבעה באוקטובר רבים מאזרחי ישראל מדברים על התפכחות. הם הביטו לרוע בעיניים. ראו את האכזריות החולנית שבה טיפלו הנוח'בות בטובי בנינו ובנותינו. הם למדו שבעזה אין באמת בלתי מעורבים, שמי שבחרו בקלפי בחמאס בחרו בדרך חיים של שנאה, מוות ואכזריות בלתי נתפסת.
הם למדו שאויבינו לא בוחלים בשום אקט ברברי ושצריך להילחם בהם מלחמת חורמה. אבל מהר מאוד הם גילו שקשה להיפטר מהרגלים ישנים. במיוחד כשאנחנו אחוזים בגרוננו באמצעות חטופים, השוהים במחשכי מנהרות עזה והדמיון הוא הדרך היחידה לנחש מה עובר עליהם.
בואו נתעכב על הביטוי הזה, "התפכחות". הרי צריכה להיות לו, לכאורה, משמעות מעבר ליכולת הפשוטה של השכווי להבחין בין יום ובין לילה. בוא נגיד שעד לאותו יום שמחת תורה, היית חלק ממחנה השלום. היית קיבוצניק שוחר שלום, שדואג לשיפוצניק הפלסטיני מעזה. היית מסדר לו עוד ועוד עבודות בבתי החברים, מכין לו חבילות בגדים ל־15 ילדיו משתי נשים, ומשתתף דרך קבע בעצרות של ארגוני שמאל למיניהם.
נניח ששנאת מתנחלים עד כדי גועל ממש וחשבת שהם־הם המכשול לחיים של רעות ואחווה עם אחמד הנחמד, ההנדימן שמוכן להושיט ידו לעזרה בכל בית במחיר מצחיק. אז עכשיו, כשאתה כבר יודע שאחמד לא נחמד, שהוא מוכן לשסף את גרונך כדי שיהיה לו במה להתגאות בבית לאמא – מה אתה עושה עם זה?
למרבה הפלא, מתברר שאתה לא עושה עם זה כלום. התפכחות היא מילה גדולה. היא מייצגת רק מצב מנטלי. לא מצב מעשי. זה שאתה מבחין ויודע שהרוע הוא רוע, לא הופך אותך מסוגל להאמין שהטוב הוא טוב אחר ממה שהכרת. הנה דוגמה שמוכרת לנו היטב מההיסטוריה.
המשפחה שלי התגוררה בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. היא חוותה את כל האירועים שקדמו לשואה. האם סביי וסבותיי לא התפכחו מהדו־קיום עם שכניהם, כאשר "מיין קאמפף" יצא לאור? אני משוכנע שהם הבחינו בין יום ובין לילה, אבל הם לא עשו עם זה כלום.
לעומת זאת, המשפחה של אשתי שהתגוררה בבלארוס בשנת 1903 נחשפה דרך העיתונים של אז למה שאירע בפוגרום קישינב, ותוצאת ההתפכחות הייתה מעשית ביותר. הם ארזו את מיטלטליהם ועלו ארצה. כמה כאלו יש? כמה מתפכחים מקבלים החלטות מעשיות משנות חיים?
אם לשפוט על פי התוצאות – כמעט אף אחד. לו אנשים היו ממהרים לגזור מעשים גדולים מהתפכחויות גדולות – לפחות חלק הארי מקרב ששת המיליונים היה יוצא מאירופה בזמן.
ההתבוננות במשמעות המעשית של ההתפכחות חשובה כיום מתמיד. כי עינינו הרואות: היינו מצפים שרוב העם ששייך למחנה המרכז ושמאלה – יפסיק להשתעשע ברעיון של שתי מדינות לשני עמים.
היינו מצפים שהמחנה הזה יחליף דיסקט לגבי המתנחלים. שיראה אותם כמו שהם באמת: הציבור הכי תרומי במדינת ישראל. אפילו אם נסתפק בלשפוט זאת על פי שיעורם בקרב הלוחמים והנופלים ביחס לשיעורם באוכלוסייה.
היינו מצפים שאנשים בשמאל ובמרכז יחשבו וידברו על פתרונות מדיניים חדשים לגמרי. פתרונות שאינם כוללים איבוד שטח נוסף לידי תומכי חמאס וג'יהאד. אבל זה לא קורה. הערבים אותם ערבים. הקונספציה אותה קונספציה. והים אותו ים.
למצער, היינו מצפים שההתפכחות תביא למעבר קולות משמעותי מהשמאל לימין. אבל התפכחות לחוד והחלפת מדורת השבט לחוד. בעוד ערוץ 14 משתעשע ביאיר לפיד והיפוכו, ובעוד בטוויטר מרוכזים בהצגת חולשתו של בני גנץ והיותו לחיץ ונוח להשפעה תחת מגפיהם של קיצוני קפלן – צומח לו בשמאל יריב פוליטי מסוכן בהרבה משניהם יחד.
השמאל הישראלי שאינו מסוגל לנפץ את תקרת הזכוכית של שנאת בנימין נתניהו, ואינו יכול לסלוח לו על היותו המנהיג של רוב העם. הוא מוכן ללכת להרפתקאות פוליטיות מטורללות לחלוטין, הסוחפות אחריו גם חלק מהמרכז ואולי גם את שונאי החרדים והדת היהודית מקרב אנשים שהם ימינה מהמרכז.
מחכים לרבין החדש
המחנה הזה אינו עוסק באידיאולוגיה כלל. הוא לא עוסק בחזון. הוא גם אינו עוסק בעתיד המדינה. יש רק נושא אחד שמעסיק אותו. הוא כל האידיאולוגיה על רגל אחת. כל החזון. כל העתיד. השמאל הפך למחנה של חד־נס פוליטי.
כשז'בוטינסקי טבע את המונח חד־נס, הוא התכוון להתכנסות תחת דגל מוביל אחד, רעיון מרכזי שיהווה מנוף לביטחון, צמיחה ושגשוג של העם היהודי בארצו. השמאל שיטח את המושג הזה לרמה הנחותה ביותר. מהי האידיאולוגיה של השמאל? למצוא את האדם שיצליח להעיף (לא להחליף, חס וחלילה) את נתניהו ולהחזיר את השלטון לידיים החילוניות של "האנשים הנכונים". זו כל התורה כולה.
אז מה השמאל מחפש? מי דמות המנהיג החביבה עליו? מי יוכל לנתניהו? (בהנחה שנתניהו בכלל רוצה להתמודד שוב, וזה לגמרי לא מובן מאליו). מי יצליח לתקשר, לתמרן ולתפקד ברמת הכישרון שלו מול ממשל דונלד טראמפ? מי יצליח לסחוף את ההמונים?
השמאל מחפש שמאלני שנשמע כימני. רבין חדש. כזה שישדר לאומה ג'ינג'יות כוחנית, בוטה ומחוספסת, שמאחוריה מסתתר כלום מאותו דבר. החזון השמאלני הוא עיסוק בחיפוש אנשים לתפקידים. קודם כל, הם מחפשים מישהו שיביא להם את השלטון. אחרי כן הם יתפנו לחפש פרטנר חדש לשלום. הם הרי לא יכולים להציע את מה שהימין מציע.
אז מה צפוי לנו במסגרת "ההתפכחות" של השמאל? הרבה מאוד אנשים שיכנו מתיישבים ביהודה ושומרון "תתי־אדם" ויעמדו מאחורי המילים בתוקף ובאומץ מגובים על ידי תקשורת אוהדת.
הרי כך נוהג הג'ינג'י החדש, הגנרל בדימוס יאיר גולן. הוא הרי סוס חילוני דוהר. התקווה הלבנה החדשה. לוחם אמיץ וסופרמן מוסרי שהצליח לזהות תהליכים נוראים בקרב העם היהודי ושום תהליך בקרב הפלסטינים.
הוא הצליח לדמיין נאצים מקרב היהודים והתקשה לדמיין נאצים נגד היהודים. הנה לכם מנהיג אשר מבין שאין לשמאל תקומה שלטונית בלי אחמד טיבי וחבריו התומכים בגלוי ב"סבלנות" הסנווארית, ולכן ביושר חוצפני וכוחני הוא שם את השותפות הפוליטית איתם על השולחן ללא חשש. הוא יודע שיש לו גב עיתונאי מלא־מלא.
"ההתפכחות" של השמאל כוללת שיתוף פעולה פוליטי עם שונאי ישראל בכנסת. עם אנשים שבושה לעם היהודי שהם מכהנים בגוף הנבחר שלה. איתם הוא יגיע לשלטון. איתם הוא יחזור לשוקת השבורה של אוסלו. זה מה שיש להתפכחות הזאת להציע. אם גם אתם מזהים תהליכים – כדאי שתתחילו לזהות את התהליך המסוכן הזה בטרם יהפוך למציאות חיינו. תתפכחו.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
tguvot@maariv.co.il
