משנחתם הסכם שחרור החטופים והפסקת האש, החל תהליך, או אולי התעצם תהליך, של בירור החלופות העומדות בפני ישראל בכל הנוגע לעתיד רצועת עזה. התהליך שמובל על ידי מכוני מחקר, פרשנים ומומחים, מתאפיין בהצגת חלופות, בניתוחן ובהשוואות שביניהן, וככל שמדובר במכוני מחקר, מתלווה לתהליך גם מערכת של הנחות יסוד ומעטפת מתודולוגית מתוחכמת יותר או פחות.
קשה להימנע מהתחושה שבחלק גדול מהמקרים מדובר בסוג של משאלות לב לסוגיהן ובהנחות עבודה מקלות או מדומיינות. כך למשל, ההנחה בדבר האפשרות לחזרת הרשות הפלסטינית לשליטה אפקטיבית ברצועת עזה, או ההסכמה של חמאס להקמת ממשל טכנוקרטי בחסות כוח משימה אזורי-בינלאומי, או הכעס והתסכול של האוכלוסייה האזרחית, המתעוררת אל הבוקר שאחרי החתימה על ההסכם ופוגשת את מציאות החורבן ברצועת עזה, שיופנו כלפי חמאס ויערערו את מעמדה.
יש פעמים בהם המציאות כופה עלינו אמת כואבת, ממשית ובלתי ניתנת להכחשה או להפרכה, גם ביצירתיות מחקרית ומתודולוגית. הניסיון לקדש את המתודולוגיה ואת היצירתיות המחקריות ולהיצמד אליהן בכל מחיר, עלול, במקרים כאלו, להסיט אותנו מהתמודדות רלוונטית עם אותה מציאות כואבת ולכפות עלינו אשליה עם תג מחיר גבוה מאוד.
המציאות הכואבת והמתסכלת ברצועת עזה היא שחמאס נותר הריבון. ישות שלטונית וצבאית, המממשת את מרותה על האוכלוסייה ועל הטריטוריה ואיננה מתכוונת לוותר על האחיזה הזו, אותה היא מפרשת כנכס אסטרטגי ההכרחי לשיטתה לצורך מימוש היעד האסטרטגי – השתלטות על המערכת הפלסטינית כולה. חמאס אינה רואה עצמה כשותפה של הפת"ח ושל הרש"פ, אלא כמחליפתן. אסור להתבלבל בהקשר זה בין פרגמטיות לבין התמתנות. בעוד פרגמטיות היא הגמשה של דרכי הפעולה לצורך מימוש מטרות העל המקוריות, התמתנות היא שינוי מטרות העל עצמן. לפיכך, את "הסכמתה" של חמאס לחזרת הרשות הפלסטינית או לכינונה של ועדת טכנוקרטים, צריך ונכון להבין כפרגמטיות ולא כהתמתנות.
חמאס היטיבה לעשות זאת בעבר מספר פעמים ביצירתיות מרשימה וכמעשה הונאה מוחלט. כך היה עם מסמך המדיניות ממאי 2017, שרבים התפתו לראות בו התמתנות של ממש של חמאס ואפילו שינוי של אמנת חמאס, שכמובן לא השתנתה. כך גם היה במופע המשכנע של ההירתמות לשיקום הרצועה ושיפור המציאות הכלכלית לצד הדאגה לרווחת אזרחיה תמורת שקט – המסלול לאסון ה-7 באוקטובר, וכך, כנראה, גם בחתימה על הסכם הפסקת האש, אותו אין בכוונתה לממש עד סופו, אלא לנצלו לצורך התארגנותה מחדש אזרחית וצבאית כריבון ברצועת עזה.
בהינתן ההתעקשות של חמאס לשמור על אחיזתה ברצועת עזה ובהנחה שלא ניתן יהיה, גם בלחץ אמריקאי, להגלות את הנהגתה כדוגמת הגליית ערפאת והנהגת אש"פ מלבנון ב-1982, שפירושה גם חידוש מאמצי ההתעצמות הצבאית, יש להניח סירוב מוחלט של ישות כלשהי, מקצה עולם ועד קצהו, להיכנס לרצועת עזה ולקבל אחריות לניהולה ולשיקומה. אין גורם, זולת צה"ל, הנכון ומסוגל להילחם נגד חמאס ואין תוחלת או ממשות לכל ניסיון לשינוי המציאות ברצועת עזה ולשיקומה ללא חיסול החמאס והשמדתו כישות שלטונית וצבאית.
רבים גם קיוו שחמאס תיישם את ההסכם עליו חתמה והאמינו בכוח המתווכות, ובכלל זה ארה"ב, לכפות על חמאס את יישום ההסכם ככתבו וכלשונו. למרות שניסיון העבר ועצם מהותו של הארגון ודרכו הצביעו על וודאות בכל הנוגע להפרת ההסכם, רבים ביקשו לראות בחתימה על ההסכם את סיום המלחמה ותחילתו של השינוי הגדול במציאות חיינו. חמאס הפרה את ההסכם כבר מתחילתו ותמשיך להפר אותו מכיוון שזו דרכה להתיש את החברה הישראלית, לזרוע אי אמון בין החברה לבין הצבא והממשלה ובין הצבא לבין הממשלה, לבסס את דימוי הניתחון ואת אתוס ההתנגדות, ומכיוון שקשה להניח מצב בו חמאס נפרדת מחטופים שברשותה שיהיו תעודת הביטוח האולטימטיבית להישרדותה.
ספק אם נצליח להגיע למימוש השלב הראשון של ההסכם וסביר עוד יותר להניח שלא נצליח להגיע ליישום השלב השני שלו. מאחר וישראל נחושה שלא להשלים עם הפרות הסכם של חמאס, גם אם לכאורה הפרות מינוריות, קל וחומר אם הן משמעותיות ומהותיות יותר, הרי שסביר להניח שחמאס תכפה בהתנהגותה את חידוש המלחמה.
לכשתתחדש המלחמה, בתקווה שבגיבוי מלא של הממשל האמריקאי החדש, תצטרך ישראל להשלים ובמשנה מרץ ויעילות את מה שלא השכילה להשלים במהלך 15 חודשי מלחמה, כדי להבטיח את פירוקה המוחלט של חמאס כישות שלטונית וצבאית מתפקדת. המלחמה שתבוא חייבת להיות קצרה הרבה יותר, להסתיים בכיבוש מלא של רצועת עזה ובהחלת ממשל צבאי זמני. תכליתו של הממשל הצבאי היא להבטיח אחיזה בטח שנכבש וטוהר והוא בחזקת שלב שלישי הכרחי בכל דוקטרינה צבאית של כיבוש שטח.
חשוב להדגיש בהקשר זה שלתמיכת הממשל האמריקאי ולנחישותו בעמידה איתנה לצד ישראל לצורך השלמת המשימה, יש חשיבות עליונה. מבלעדי התמיכה והנחישות האמריקאית, ובעיקר למול התנגדות אמריקאית של ממשל טראמפ, קשה ומורכב הרבה יותר מבחינת ישראל להצליח במימוש המטרה.
האחיזה בשטח באמצעות ממשל צבאי תאפשר למנוע מחמאס את האפשרות להשתקם צבאית ולשלול ממנו את השליטה בהספקת הסיוע ההומניטרי לאוכלוסייה האזרחית. שליטת חמאס בחלוקת הסיוע ההומניטרי, אפשרה לחמאס לתספק את הארגון, לשמר את תשתיותיו ופעיליו, לגייס פעילים חדשים, לשלוט שליטה אפקטיבית באוכלוסייה האזרחית ואת חלחול המסר בדבר היותה והישארותה כחלופה השלטונית היחידה.
בהקשר זה חשוב להדגיש שבשתי הפעימות של שחרור חטופות, פגשנו מיצג תודעתי מאורגן ומרשים של חמאס, כשציבור פלסטיני גדול משמש כתפאורת רקע רעשנית ובהמית בכל הנוגע להתייחסות לחטופות ולאירוע כולו. המופע הזה ממחיש עד כמה משוקעת חמאס באוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה ונהנית מתמיכתה. ולכן, כל הניסיונות לבדל את האוכלוסייה מחמאס, מתנגשים בסלע המציאות והופכים למופרכים מיסודם.
הממשל הצבאי הזמני יוקם מכוח דיני המלחמה ובמהלך מלחמה ולכן תפקידיו יתמצו בסיוע הומניטרי – חלוקת מים, מזון, תרופות ומחסה, להבדיל ממנהל אזרחי, שהכרנו בעבר, שאחרי לניהול המכלול השלם של החיים האזרחיים. אין לכחד שגם ממשל צבאי זמני כרוך בעלויות, משאבים ואפילו בסיכון חיי חיילים, אלא שמלחמה מתמשכת ללא אחיזה צבאית בשטח שנכבש וטוהר, עולה הרבה יותר, ואפילו במחיר חיי אדם. משכך, כל ההערכות בדבר הצורך בארבע אוגדות ובתקציב של 40 מיליארד ₪, הן הערכות מופרזות, שאינן עומדות במבחן המציאות כל אימת שמדובר בממשל צבאי זמני בזמן מלחמה ומכוח דיני המלחמה. ממשל צבאי זמני יאפשר את הכשרת התנאים ההכרחיים לשינוי המציאות ברצועת עזה.
באופן הדרגתי ומבוקר, יפונו חלקים ברצועת עזה לטובת כניסת כוח משימה אזורי-בינלאומי שיפעל יחד עם ממשל מקומי, אותו ילווה ויחנוך, בהם יתחיל תהליך של שיקום. לאחר התבססות כוח המשימה עם הממשל המקומי בשטח מוגדר ממנו ייסוג הממשל הצבאי, ניתן יהיה לעבור לתא שטח נוסף, שגם ממנו ייסוג הממשל הצבאי וכך הלאה, בתהליך מדורג, מבוקר ואחראי, יועבר כל שטח רצועת עזה לשליטה אזרחית אחראית ומתפקדת, כשלצה"ל נותרת האחריות הביטחונית הכוללת במעטפת וחופש פעולה מבצעי מלא לצורך סיכול כל ניסיון של חמאס לשקם את יכולות הארגון.
מדובר בתהליך שמחירים בצדו, בעיקר בהינתן הפרה של ההסכם ואי מימושו על כל שלביו, אלא שהחלופה מסוכנת וחמורה הרבה יותר. משמעותה של זו, הנצחת שלטון חמאס ברצועת עזה, אי שחרור של כל החטופים, קיבוע אתוס הניצחון וחלחולו המהיר גם לשטחי איו"ש עם איום משמעותי הרבה יותר על יציבות הרשות הפלסטינית ואולי אף על עצם שרידותה ורוח במפרשי ציר ההתנגדות שהוחלש עד מאוד על ידי ישראל.
את הממשל הצבאי הזמני והכשרת התנאים להקמת ממשל מקומי שילווה וייחנך על ידי כוח משימה, חשוב להציג כחלק מחזון אזורי רחב הרבה יותר. התבססות ארכיטקטורה אזורית חדשה, הנשענת על תהליך הנורמליזציה עם ערב הסעודית ועל מבנה אזורי שנשען על שיתופי פעולה ביטחוניים לצד שיתופי פעולה בתחומי התשתיות האזוריות, כלכלה, אנרגיה, מים, חקלאות, תחבורה ותיירות, תאפשר מענה לסוגיה הפלסטינית כרכיב של המערכת. כך למשל, תוכל בחסות המערכת האזורית החדשה והמורחבת ולאחר תהליכי שינוי של הרשות הפלסטינית והאצת תהליך שיקום רצועת עזה, לקום פדרציה פלסטינית רופפת המורכבת משתי פרובינציות – פרובינציית עזה ופרובינציית איו"ש, שבהמשך תוכל להיות חלק מקונפדרציה ירדנית-פלסטינית.
הארכיטקטורה האזורית החדשה תייצר בהכרח מרחבי הזדמנויות שאינם קיימים במישור הבילטרלי – ישראלי-פלסטיני ומנגנוני פיצוי לוויתורים ולגמישויות של הפלסטינים ושל ישראל. התוצאה תהיה כנראה פחות ממה שהפלסטינים מייחלים לו ויותר ממה שממשלת ישראל הנוכחית מוכנה לתת, אבל אחריתה תאפשר כנראה מציאות משופרת, ביטחון, רווחה ושגשוג לכולם.
ההחלטה שלא לבחור בחלופה המוצגת היא הבחירה בשימור מציאות הכאוס המתהווה, כאשר חמאס נותרת כריבון ובחסות היקפי הסיוע ההומניטרי ויכולת הפעולה בשטח תפעל לחידוש מאמצי ההתעצמות הצבאית. אלו יהיהו קשים יותר לביצוע מבחינת חמאס, בין היתר, בשל שליטת צה"ל בציר פילדלפי ושינוי סדרי הפעולה במעבר רפיח, אך חובה להניח שגם 100 אחוזים של מאמץ אינם מבטיחים 100 אחוזים של הצלחה. המציאות ההומניטרית תחמיר ותוביל לסומליזציה של רצועת עזה, כשצה"ל נערך במעטפת ופועל באופן ממוקד ועל בסיס מודיעין מדויק לפגיעה בחמאס ובמאמצי ההתעצמות.
המשמעות היא הנצחת אתוס המאבק וההתנגדות, הזנה שוטפת ורציפה של חמאס בכוח אדם ובמשאבים, מציאות ביטחונית לא יציבה ועימות צבאי מתמשך בעוצמות משתנות. חשוב לזכור בהקשר זה, שמעבר לעובדה שלכאוס, באשר הוא, יש דינמיקה הסמויה מן העין וכזו שקשה לנטרה ולהעריכה מודיעינית, צפויה ישראל, בתרחיש הכאוס, להיקלע למשברים קשים מול מצרים, ירדן ומדינות הסכמי אברהם, למשבר עמוק ביחסים עם ארה"ב ולשחיקת צה"ל והחוסן החברתי בישראל. בסופו של יום, במציאות של התדרדרות מתמדת ושליטה מוגבלת על המתרחש, עלולה ישראל למצוא את עצמה שוב במהלך צבאי מקיף ועוצמתי בתוך רצועת עזה. אז האם באמת טחו עינינו מלראות?
