המראות הקשים של החטופים ששוחררו בשבת טלטלו את כל מי שצפה בהם. על אף שהיה ברור שהחטופים מוחזקים בתנאים קשים, אין כמו מראה עיניים בשביל להפנים את הדחיפות שבהחזרתם, לא ״בהקדם האפשרי״, אלא באופן מיידי.
העדויות בנוגע לתנאים בהם הם הוחזקו, והמידע בנוגע לתנאים בהם מוחזקים חטופים נוספים ומצבם הבריאותי הקשה אשר הולך ומדרדר עם כל יום שחולף - מעלה דאגה גדולה לחייהם. מדינת ישראל וממשלת ישראל מחוייבות לפעול כדי להגן, לשמור ולהבטיח את הזכות לחיים של כל החטופים, ולעשות הכל בשביל להחזיר את החטופים החיים באופן דחוף.
הזכות לחיים היא זכות יסוד של כל אדם, ועל המדינה לפעול על מנת לוודא שלא מתקיימת פגיעה שרירותית בזכות לחיים של תושבי ואזרחי המדינה, ואנשים הנמצאים תחת שליטתה.
המשפט הבינלאומי והמשפט המדינתי מכירים במגבלות הזכות במקרי מלחמה (פגיעה באויב ונזק אגבי מידתי שנעשים בהתאם לדיני המלחמה), הגנה על שלום הציבור, הגנה עצמית וכיוצא בזה. כל עוד הפגיעה נעשית לפי חוק, באופן נחוץ ומידתי היא אינה מהווה הפרה של הזכות לחיים (כלומר אינה שרירותית).
כאשר אנו מסתכלים על חובותיה של הממשלה ביחס לחטופים והמאמצים לשחררם, המקרה נראה על פניו מורכב למדי. קיימת התנגשות בין החובות הפוזיטיביות של המדינה להגן על שלום הציבור, על חיי החטופים ועל חיי החיילים, ועל הדרג המדיני מוטלת החובה לאזן בין החובות הללו. כל עוד השיקולים שעומדים בבסיס החלטות הממשלה הם סבירים ומידתיים, שיקול הדעת הוא פוליטי לחלוטין ואין מקום להתערב בו.
עם זאת, ככל שהזמן חולף מתברר שההישגים הצבאיים הגיעו למיצוי, אך מצב החטופים שעדיין נמצאים בעזה הולך ומחמיר. כוחות הביטחון הנלחמים ומחרפים נפשם למען בטחון ישראל הצליחו להציל מספר בודד של חטופים באמצעים צבאיים, ולעומת זאת ישנה כמות משמעותית של חטופים ששוחררו חיים דרך ההסכמים.
כאשר מערכת הביטחון אומרת שהיא יכולה לעמוד באתגרי הנסיגה מעזה ושחרור המחבלים, וכאשר אנחנו נחשפים לתנאים המזעזעים בהם מוחזקים החטופים, ביניהם למשל אלון אהל אשר מוחזק פצוע, כבול ומורעב במנהרות החמאס ואינו כלול בכלל בשלב א׳ של העסקה, או אברה מנגיסטו והישאם א-סייד המוחזקים בעזה כבר מעל עשור, ברור שהאיזון מופר. ככל שממשלת ישראל משאירה חיילים בעזה ולא מקדמת עסקת שחרור מלאה, היא מסכנת הן את חיי החיילים והן את חיי החטופים ללא תועלת אמיתית.
יתרה מכך, ההתעקשות של שרים וחברי כנסת להתבטא ולהתנהל באופן שמוביל, הלכה למעשה, לא רק לסיכולו של שלב ב׳, אלא גם לסיכון יישומו המלא של שלב א׳ (כפי שאנחנו חווים ממש בימים אלו), מהווה לדעתי הפרה בוטה של חובתם לפעול למען שחרור החטופים.
על הממשלה לעשות הכל בשביל לשחרר את כל החטופים באופן מיידי כבר בשלב הנוכחי, ולא לדחות את השחרור עוד ועוד לשלב ב׳ שאולי לא יתקיים ומעבר לכך. כל עיכוב כזה מסכן באופן משמעותי את חיי החטופים ומהווה הפרה בוטה חובת המדינה להגן ולשמור על זכותם לחיים.
שלא ישתמע אחרת – האחריות הישירה למצבם של החטופים מוטלת על חמאס וארגוני הטרור הנוספים המחזיקים באופן בלתי חוקי שמהווה פשע מלחמה ופשע נגד האנושות (ברור גם שאסור היה להם לחטוף אותם מלכתחילה).
אך אין בכך כדי להפחית מחובת הממשלה לפעול להגנת חיי החטופים. ככל שהממשלה נמנעת מיישום החובה הזו, היא מפרה את הזכות לחיים של החטופים וגם היא צריכה לשאת באחריות. כולם הומניטריים וכולם צריכים לחזור הביתה. עכשיו!
ד"ר עדו רוזנצוייג הוא מומחה למשפט בינ״ל וזכויות אדם, ומנהל מחקר (לוחמה, טרור וסייבר) במרכז מינרבה לחקר שלטון החוק במצבי קיצון באוניברסיטת חיפה.
