התנ"ך, בפרשת בשלח, בספר שמות, שאותה קראנו בשבת שעברה, מציג לנו מפת דרכים של סדרי עדיפויות ברורים במסע השינוי של עם ישראל מעבדות לחירות.
בתחילת הפרשה משתחררים ממצרים, מהמאפליה של עבדות וחידלון, וחוזרים הביתה, לארץ ישראל, לבית שהובטח לנו בברית בין הבתרים. רק בסוף הפרשה משלימים את המלחמה בעמלק ואת מחייתו. הסדר הוא: חוזרים הביתה כולם, היום, ונלחמים בעמלק להכחדתו, מחר. במילים אחרות: כל החטופים חוזרים הביתה היום, ומכחידים את חמאס העמלקי מחר.
לאחר שובם של כל החטופים יושלם תהליך מחיית חמאס והרתעת אויבינו בחזיתות האחרות. כדי שזה יקרה, כולם נקראים לדגל מלחמת המצווה. באבחת חרבות ברזל פרצה לתודעתנו המילה המקודשת הִנְנִי. עם ישראל התגייס ונכנס תחת האלונקה בשדות המערכה – הצבאית והאזרחית. האלונקה הלאומית עדיין חסרה בימי מבחן אלו. היא קוראת לכולם, בלי יוצא מן הכלל, להיכנס תחתיה. יש צורך בכולם ומקום לכולם.
כך למדנו: “וַיָּבֹא עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם". תגובתו של משה היא: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי". מה קורה בפועל? “וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". מה הייתה התוצאה? “וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב".
רק אחרי היציאה של עם ישראל ממצרים וההליכה במסע הביתה לארץ ישראל, משה מציג לנו את חוק הגיוס האמיתי: כולם נכנסים מתחת לאלונקה במלחמת המצווה למחייתו של עמלק: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ ... וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". מפרש רש"י: “צא מן הענן והילחם בו".
ראויה שירת תמונת הניצחון של דבורה הנביאה, שאותה קראנו בהפטרה, בתום מלחמת המצווה במיטוט האויב הכנעני, בבואה חשבון עם אנשי מֵרוֹז, שהשתמטו ולא נכנסו תחת האלונקה: "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם, בָּרְכוּ ד’... אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ד’ אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ד’ בַּגִּבּוֹרִים".
בשורתו של ההר הירוק – גיוס לכולם – מהדהדת באוזננו בשירו של יורם טהרלב, סמוך לחג ט"ו בשבט שחל בשבוע שעבר: “פקחתי את עיניי, היה אז חודש שבט, ראיתי מעליי ציפור קטנה אחת ותכלת השמיים וענן יחיד וראיתי את ההר הירוק תמיד... הלכנו לצבא, גדולים ונבוכים, מתוך המלחמות חזרנו כאחים, הבאנו על כפיים רע וידיד ונפרדנו מול ההר הירוק תמיד".
הבה נישא תפילה ונתחבר לסיום שירתה של דבורה הנביאה, אשת לפידות, שתסלק מקרבנו את אויבינו ותביא לנו את השקט המיוחל: “כֵּן יֹאבְדוּ כָל־אוֹיְבֶיךָ ד’, וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ, וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה". נתפלל ונייחל לשובם של כל החטופים הביתה היום, ולמחייתו של חמאס העמלקי מחר.
לוּ יְהִי.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת "מְלַבֵּב" וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא
