מאז השבעה באוקטובר אנחנו עסוקים בשאלה אם ההשוואה לשואה לגיטימית. כחוקר שואה אני נתקל בשאלה זו לא מעט. התמונות הקשות שראינו עם חזרתם בשבוע שעבר של אלי, אוהד ואור מהשבי שוב שמו את כולנו מול מראות שמתחברים לנו לאירוע אחר בהיסטוריה שלנו כעם. אבל צריך להבין היטב מה אנחנו באמת רואים.
תשובתי הברורה היא שמה שחווינו אינו שואה. השואה היא אירוע בקנה מידה אחר לחלוטין ובהקשר אחר לחלוטין. אבל אנחנו בהחלט חווים רגעי שואה. ילדים שהתחבאו בארון, סבתא שהחזיקה את דלת הממ״ד שמונה שעות ברציפות ואחרים שראו את בני משפחתם נטבחים לנגד עיניהם – הפרשנות שלנו לפרטים בסיפור אינה מוטעית.
זו הסיבה לתחושות הקשות כל כך מול תמונות החזרה של שורדי השבי בשבוע שעבר – ראינו שוב רגעי שואה. הזיכרון הקולקטיבי שלנו כה חזק, שהוא פועל מיד במלוא העוצמה. זו לא רק העובדה שהשלושה רזו כל כך, אלא גם העובדה שהם, כמו ניצולי השואה, היו מנותקים לגמרי.
חשבתי על העדויות שקראתי בעניין ניצולי שואה שבימים הראשונים לאחר שחרורם הלכו לחפש את משפחותיהם, ולא היה להם מושג מי בחיים ומי לא. כך, התמונה של אלי שרעבי, צועד עם דגל ישראל אל תוך הלא נודע ומתבשר שכל המשפחה הגרעינית שלו נרצחה, פילחה לכולנו את הלב. לצידו אור לוי, שגילה שאשתו נרצחה ושבנם התינוק גדל להיות פעוט אצל סבו וסבתו.
זיכרון קולקטיבי מתעצב בכל מאורע היסטורי יותר ויותר. את הסיפור של ההווה והעתיד אנחנו מספרים, ובו אנחנו יכולים קצת יותר לשלוט. את התמונות הקשות של חזרת החטופים בשבוע שעבר צריך לקחת לשני כיוונים. האחד, לעשות את כל המאמצים שבעולם כדי להבטיח ששלב ב׳ של העסקה יצא לפועל, שכל החטופים יחזרו ושביטחון מרבי יהיה לתושבי העוטף.
בכיוון השני, יש להבין מיהו האויב שלנו ולהבטיח לעצמנו שלעולם יותר לא נשקול כוונות או יכולות של מי שמצהיר שהוא רוצה בהשמדתנו. אנחנו מבינים שזה משחק סכום אפס מול ישויות רשע: אנחנו, או הן.
המילים הפשוטות של שגיא דקל־חן אתמול, "אני פיקס", ניצחו את התיאטרון של חמאס. זה בדיוק ההבדל בינינו לבינם - מול ההצגות והתעמולה שלהם, עומדת האמת הפשוטה והישירה שלנו. בזמן שהם שידרו תעמולה, יאיר הורן כבר לבש את חולצת הפועל באר שבע וביקש לטוס מעל האצטדיון, וסשה טרופנוב, שקיבל בשורה קשה על הירצחו של אביו, חזר לאמו ילנה, ולספיר כהן, בת זוגו, שחיכו לו.
הם צריכים את כל הטקסים והמשחקים כדי להרגיש חזקים. אנחנו צריכים רק מילה אחת כדי להראות מי באמת חזק כאן (ולכן החולצות ששב"ס הלביש את המחבלים המשוחררים אידיוטיות ומיותרות).
ועוד תזכורת מהעבר. בסיום מלחמת העולם השנייה חזרו אנטק צוקרמן ושארית לוחמי מרד גטו ורשה לאזור בניין היודנראט שממנו שולחו היהודים לרכבות לטרבלינקה. צוקרמן, שהיה סגן מפקד גטו ורשה, ואחד מחבריו, רצו להנציח את החורבן האיום שעבר עליהם. הם הקימו אנדרטה, ובחרו להטביע בה את האות ב’ – בראשית. לצד האסון שעבר עליהם, הם הבינו שכעת יצטרכו להתחיל מחדש, ולייצר עתיד.
בימים אלה אנחנו חייבים לזכור שגם אנחנו רק ב"בראשית". המראות והסיפורים יוסיפו להיות קשים וללחוץ על הכאבים שלנו. אבל הסטארט־אפ היהודי הוא שלמרות גודל החורבן – תמיד תהיה דינמיקה שרואה עתיד.
הכותב הוא היסטוריון חוקר שואה ויו"ר “הרבעון הרביעי"
