הרכבת המזרח־תיכונית דוהרת כפי שלא דהרה זה עשורים שלמים, הקרונות עדיין מחוברים זה לזה ונעים על אותה המסילה, אולם מיום ליום נראה שהקטאר בראש הטור מוביל אותם לא בהכרח לתחנה שאליה רצו להגיע.
הקטאר הזה יושב בנסיכות קטנה בין ערב הסעודית לאיראן, נסיכות שהיא כנראה אחד המקומות העשירים בעולם לנפש או למטר רבוע. הקטאר הזה קונה הכל, מקבוצות כדורגל למלונות פאר, תשתיות בכל העולם, ולא מתוך גחמה או בזבוז משאבים – אלא מתוך ראייה אסטרטגית ברורה של הובלת הרכבת.
בל נתבלבל, כולנו בתוכה, אלה שיושבים וממתינים לצפירה, מאיצים ומאיטים, מטפסים במעלה וגולשים בירידות. והכל בהתאם לכמות הקיטור שפולט הקטאר, ועכשיו הוא גם אחראי לחזרת חטופינו למשפחותיהם.
הקטאר הזה לא עוצר. הוא מעסיק אנשים רבים בעולם ומגיע כמעט לכל מקום, תוך שבעלי תפקיד מרכזיים ושונים עולים עליו לקורס קצר ויורדים בחזרה לאחד הקרונות או באחת התחנות, כמו שליח הממשל למזרח התיכון ועד לאנשים המקיפים את ראש הממשלה בישראל.
אפשר לומר שקטארגייט זו סערה, ואפשר לומר שזו פרשייה חמורה. כמו בכל דבר, כדאי פשוט לבדוק ולקבוע זאת בגופים המוסמכים ובוודאי שלא באולפנים, שבהם העניין עובר רידוד ומעקר ציבורית את היכולת האמיתית לחקור.
כך או כך, את הקטאר הזה יהיה קשה לעצור. כמות התמרורים בצידי המסילה יורדת באופן חריג, צוות הנהגים קובע את המדיניות ואת החוקים, כולנו משתרכים מאחור ומאמינים שקשרי התיווך יעשו את שלהם. אבל איזו מדינה יכולה באמת לתווך, כאשר היא עוינת צד אחד, שהוא מדינה ריבונית, ונותנת חסות לצד האחר, שהוא ארגון טרור מוכר בעולם?
התמנון הקטארי עובד ביעילות, מממן אוניברסיטאות עילית במדינות בעלות השפעה, שולט בנרטיב דרך אימפריית התקשורת המכונה אל־ג'זירה ומעסיק לוביסטים להאדרת שמו. אך תגידו לי אתם, מי צריך להלבין את שמו? מה יש כאן להלבין? מדוע צריך להלבין? כל אלו, מבלי לזלזל במאמצי התיווך ובמחויבות ובמנופי הלחץ על ארגון טרור חמאס ועוד.
אז האם אנחנו באמת רוצים להפקיד את עתיד המלחמה הארוכה והחשובה ביותר שלנו בעשורים האחרונים בגוף שמנופי הלחץ שלו הם אירוח קבע של מנהיגי אותו הארגון שנלחם בנו? מה גם שהקטאר הזה שומר על קשר עם קרונות ממערכת הרכבות האיראנית והיה אמון על מימון רצועת עזה ופרויקטי התשתית המפוארים שלה, בייחוד בתת־הקרקע, שבה עדיין מוחזקים חטופינו.
אם אלו הם פני הדברים, אין לנו על מה להתפלא, ובוודאי שלא על מי לסמוך. השאלה המרכזית הנשאלת היא מדוע העדפנו את הקטאר הזה על עמיתו המצרי, הסובל אף הוא מרצועת עזה, ותיק במו"מים ובעל אינטרס מיידי ומשותף?
עדיף ללכת ברגל
יהודים וקרונות מעולם לא ייצרו תמונה היסטורית מלבבת. השאלה הנשאלת היא איך אומת הסטארט־אפ המשגשגת, המדינה שיש לה את אחד הצבאות העוצמתיים בעולם, שיאנית פרסי הנובל בשם העם היהודי, ידידתה הקרובה ביותר של ארה"ב – תלויה עכשיו במתווכת שמימנה וגוננה על ארגון הטרור שהעז לעשות לנו את הנורא מכל? אז או ששום דבר מאלו איננו נכון וחיינו באשליות, או שהכסף אכן מעוור עיני צדיקים, כמו שעיוור אותנו מלראות את המתרחש בצידה השני של גדר הרצועה.
אפשר להקל בזה ראש, אפשר ללהג באולפן אחד ולהחמיר סבר באחר. המציאות לא משקרת, והיא איננה תלויה בשליט כזה או אחר, ככה זה. אם זו התמונה, אז לא בגלריה שלנו. ואם זו המציאות, כדאי שנתחיל לחפש קטרים אחרים בסביבה, כי ברשת המסילות המזרח־תיכונית דרוש לך קטר מפוכח וחזק, כזה שתואם את האינטרסים שלך ושיוביל אותך לתחנה הנכונה.
כשהאמריקאים הבינו שחברת התעופה הקטארית מגיעה ללא מגבלה במטוסי ענק לשדות התעופה המרכזיים שלהם וגוזלת בתחרות בלתי הוגנת נוסעים ועובדים, הם התעוררו ויצאו בקמפיין ובהגבלות. אולם עדיין הבסיס הצבאי הכי גדול מחוץ לארה"ב הוא באותה מדינה שממנה המריאו אותם מטוסים, אף שהקמפיין הצליח. ככה זה כשאתה לא משלם על הדלק, אין לך מגבלה של משאבים, ובמשבר אפשר פשוט לפטר מיידית את כל העובדים שלך במחי יד.
קטאר לא דמוקרטי לעולם לא יוביל קרון דמוקרטי אל התחנה הנכונה, כך שהעמקת הקשר עם מדינות עוינות, חיזוק התלות בדמות עסקאות תיווך חשובות ככל שיהיו, הם בהכרח נסיעה שקטה ומרדימה לעבר התחנה הלא נכונה. לנו בייחוד. כך שאם אתה קרון שונה במרחבים עוינים, קשור חזק לקטאר עוין שמוביל בסיפוק ולכרטיסן אמריקאי ידידותי וחייכן – כדאי שתעצור בתחנה הקרובה ותחשב מסלול מחדש, גם במחיר הליכה מאומצת ליעד.
