"ישיבת הקבינט המדיני־ביטחוני על האסטרטגיה הישראלית לחלופה שלטונית לחמאס בעזה נדחתה מסיבות פוליטיות וביטחוניות ובסופו של דבר התקיימה השבוע. לאחר הדיון שארך מספר שעות, יצאו המשתתפים מהחדר עם כמה מסקנות עיקריות. בישראל מבינים היטב: אם אתה לא בונה אלטרנטיבה – מי ששלט לפני המלחמה, הוא שימשיך לשלוט גם אחריה. או – וזה לא פחות גרוע מהישארותו של חמאס בעזה – יימצאו אלה שיחליטו בשבילנו וגם ידאגו לממש את רעיונותיהם בשטח. עושה רושם שראש הממשלה, למרות הטיעונים שעלו וחרף החששות שנידונו, לא ממהר לגבש ולקדם תוכנית ישראלית. מסתבר שאין לנו פתרונות טובים לקדם, ואת הפתרונות הרעים שמגיעים לפתחנו בשפע, צריך בעיקר להדוף לפני שינסו לכפותם עלינו".
בטקסט הזה נזכרתי השבוע, בשעות מאוחרות של יום שני, לאחר שהסתיימה ישיבת הקבינט המדיני־ביטחוני שעסקה בעקרונות הישראליים לקראת יציאת הצוות הישראלי למו"מ על שלב ב' של הסכם הפסקת האש. בכמה שיחות שהיו לי באותו הערב עם - כפי שנהוג להגדיר אותם בעגה העיתונאית - "גורמים מעורים", ניסיתי לבנות את תמונת המצב לקראת השיחות, שהן המהלך שאמור להוביל להחלטות גורליות – לעתיד החטופים שנותרו במנהרות חמאס בעזה, לביטחון ישראל לטווח הקצר ולטווח הארוך ולעתיד האזור כולו.
נשארתי עם הרבה שאלות פתוחות, עם מעט תשובות ובעיקר – עם רושם מדאיג כי גם היום, יותר מ־500 ימים אחרי 7 באוקטובר, לא התקדמה ישראל בהבנה מה היא רוצה שיהיה בעזה ואיך להשיג את המבוקש. מה בדיוק היא מביאה לשולחן המו"מ באמצעות נציגיה הבכירים? והאם היא רואה מסלול ריאלי שמוביל להחלטות ולא למבוי סתום או לפיצוץ מבוקר? בסוף חורף 2025 האסטרטגיה היא אותה אסטרטגיית הדחיינות שכה אופיינית לבנימין נתניהו. אם אין לך פתרונות טובים – עדיף ככל האפשר לדחות את הרגע של קבלת ההחלטות.
הפסקה שפותחת את הטור הזה מוכיחה שזה בדיוק המצב. לא כתבתי אותה השבוע, אלא בינואר 2024, שלושה חודשים אחרי 7 באוקטובר, לאחר שבלחץ כבד של ממשל ג'ו ביידן כינס ראש הממשלה נתניהו את הקבינט המדיני־ביטחוני לדון במה שהוא הכי לא היה מעוניין לדון בו: היום שאחרי חמאס ברצועת עזה.
מים רבים וסוערים זרמו מאז בנהר. בשנה וכמעט חודשיים שמפרידים בין שני דיוני הקבינט באותו הנושא קרו הרבה דברים: עפו כל אלה שניסו לשכנע את נתניהו כי אין חלופה לחמאס בעזה מלבד הרשות הפלסטינית בפורמט כזה או בפורמט אחר. יואב גלנט עוקב אחרי דיוני הקבינט מסלון ביתו. בני גנץ וגדי איזנקוט מביעים את דעתם בתור חברי כנסת מהאופוזיציה. גדול תומכי החלפת חמאס ברשות הפלסטינית, מזכיר המדינה בממשל ביידן אנתוני בלינקן, כבר לא יכול להרים לנתניהו טלפון ישיר ודחוף. אנשים אחרים מקבלים היום החלטות בבית הלבן, במחלקת המדינה ובפנטגון.
שני משתנים קבועים בלבד נשארו מאז במשוואה: נתניהו במשרד ראש הממשלה ושלטון חמאס בעזה.
חכם, מה הוא אומר?
יש משהו שונה מאוד בסיטואציה העכשווית בהשוואה למציאות של תחילת 2024, והמשהו הזה לא מותיר לנתניהו ברירה, אלא לצאת מאזור הנוחות של דחיית החלטות ומשיכת זמן. שעון החול של ניהול שיחות על השלב הבא ברצועת עזה ושל הגעה לתוצאות - אוזל.
בישיבת הקבינט השבוע (בשונה מישיבת הקבינט בינואר 2024) הקדיש נתניהו פרק זמן נכבד ביותר לתיאורי ההרמוניה הפלאית השוררת בינו לבין הנשיא דונלד טראמפ, לצורך לתחזק את ההרמוניה הזאת ולא לתת לאיש להידחף לאידיליה הזאת עם איזה רעיון זר. מסתמן שזו אחת המטרות המרכזיות של ראש צוות המו"מ החדש – השר רון דרמר.
בתוך ההגדרה המעורפלת "תיאום מול וושינגטון" מסתתר שילוב של כמה עמדות – כמו בקבוצת כדורגל. בשיח הצמוד והרציף שלו עם שליחו ועם מקורבו של טראמפ, סטיב וויטקוף, ועם בכירי הממשל הנוספים, דרמר אמור לשחק כשוער, כבלם, כמגן - ולפרקים אף כקשר. גם להגן על האינטרס הישראלי, גם לא לתת לאינטרס זר כלשהו להשתחל אל הדשא, גם להדוף רעיונות מסוכנים וגם לשמור על אותה ההרמוניה שעליה נתניהו מרבה לספר לשרים בפורומים שונים.
העמדה החזקה פחות בצוות הישראלי היא עמדת החלוץ, וזה לא יכול שלא להדאיג את כל מי שמעדיף מציאות על פני אשליה. במשך שנה שלמה, מול הממשל הדמוקרטי הצפוי למדי, ההגיוני והמרובע – היה לישראל הלוקסוס לא ליזום. למשחק החדש שרק מתחיל, מומלץ לגשת עם יוזמה סדורה וברורה, כולל לו"ז מציאותי לביצוע. מי שחושב שמופע הפרגונים של טראמפ מהווה פוליסת ביטוח ללא הגבלת זמן, עלול להתאכזב קשות בלי האפשרות לבקש תוספת זמן על המגרש.
הנשיא האמריקאי טראמפ, בשונה מעם הנצח, לא מוכן לדרך ארוכה. אצלו "טיים איז מאני" – והמלחמה בעזה היא ממש לא אירוע יוצא דופן, מבחינת טראמפ הכלל תקף גם לגביה. מה שהלך מול ביידן, לא ילך מול טראמפ, כל שכן כשמדובר בזמן קצוב של מו"מ על תנאי סיום המלחמה בעזה.
מלכתחילה, בנקודת הפתיחה, הנשיא טראמפ אכן איתנו. אבל לא בכל מחיר וממש לא לנצח. אם יגלה שאין לישראל תוכנית ריאלית שגם ניתנת לביצוע – בעוד לצד השני דווקא יש מה להציע, יום אחד נתניהו עלול למצוא את עצמו בנעליים של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי.
חכם, כידוע, לומד מניסיונם של אחרים. כל בר־דעת שעוקב אחרי סרט המתח עם פוטנציאל לטרגדיה המתרחש בגזרת ארה"ב־אוקראינה־רוסיה, צריך לדאוג ולהסיק מסקנות לעצמו. הזמן הוא הכסף – גם כשמדובר בבעלות הברית, כמו אוקראינה. מה שבראייתו של ביידן היה "השקעה ארוכת טווח לשמירה על ערכי הדמוקרטיה" – מבחינת טראמפ הינו בזבוז כסף שזועק לשמיים ויש לעצור אותו אתמול.
מבחינתו זלנסקי – שקיבל מאמריקה ומאירופה מיליארדים רבים לניהול המלחמה עם רוסיה, ולא ניצח – הוא לוזר ובזבזן. אם הוא בכלל לא יכול לנצח את רוסיה הגדולה וגם לא ינצח אותה אף פעם בשדה הקרב, אלא רק ימשוך את המצב הנוכחי, מבחינת הנשיא טראמפ אין פה שמץ של ספק באיזה צד יש לתמוך כדי לסיים את המלחמה, ובהקדם. טראמפ, כמו טראמפ, מעריך כסף, זמן ואת אלה שנתפסים אצלו כחזקים, כ"ווינרים". מי שחושב לרגע שמה שקרה לאוקראינה לא יקרה לישראל כי זה אירוע אחר – הולך בדרך הלא נכונה.
תוכנית שיווקית
טרם ברור אם הניסיון יצלח וחמאס יהיה מוכן להמשיך להתנהל במתכונת הנוכחית מעבר לזמן שהוקצה בהסכם. מאידך, על פי הערכה של חלק מהגורמים המדיניים (כולל ראש הממשלה), סיכויי ההצלחה של המו"מ על שלב ב' אינם גבוהים, משום שחמאס לא יהיה מוכן לקבל את הדרישה הישראלית לפירוק מנשק, עזיבתם של בכירי הארגון את הרצועה וסיום מוחלט של שלטון חמאס בעזה.
על כן – כך מעריכים הגורמים הבכירים – בסבירות גבוהה עתיד המו"מ להגיע למבוי סתום, מה שיעניק לישראל לגיטימציה מלאה לחזור ללחימה, הפעם בפורמט אחר, שונה מזה שהיה עד הפסקת האש, עצים ואינטנסיבי, בתמיכה מלאה של ממשל טראמפ.
אולם גורמים נוספים בדרג המדיני חלוקים על הערכה זו וסבורים כי יש לייחס חשיבות ולהפנות את מלוא תשומת הלב למאמץ המשותף של מדינות ערב לייצר ולקדם מול ממשל טראמפ תוכנית חלופית לרצועת עזה.
יש מי שמתרשמים כי ראש הממשלה נתניהו סומך לחלוטין על הנשיא האמריקאי טראמפ, ועל כך שטראמפ ואנשיו שותפים באופן מלא לעמדה הישראלית שלפיה לא חמאס ולא הרשות הפלסטינית ישלטו ברצועת עזה. במציאות מומלץ לשמור על הזהירות והסקפטיות הנדרשות ולא לזלזל ביוזמה הערבית.
העובדה שהיום אנשי הנשיא טראמפ מיושרים עם ישראל באשר לעמדות הבסיסיות לגבי היום שאחרי, לאו דווקא מוכיחה כי גם בעתיד הקרוב יהיה הממשל עם ישראל בעניין זה ובאופן מלא. שורה של גורמים בישראל מצביעים על המאמץ המשמעותי ביותר של מדינות ערב לקדם את התוכנית השלטונית לרצועת עזה ומה שחשוב לא פחות - אם לא יותר, מעצם היוזמה הנגדית – לשווק אותה לטראמפ ולבכירי ממשלו.
בישראל ערים לכך שמדינות ערב, כולל שתי המדינות המתווכות, קטאר ומצרים, מפעילות לאחרונה לחץ כבד על חמאס ליישר קו עם התוכנית הערבית, שעיקרה אותו "מודל לבנון" שחמאס הסכים לה כבר לפני שמונה שנים. מדינות ערב יוצאות מנקודת הנחה כי חמאס לא יכול להישאר בשלטון בעזה – לכן בזמן האחרון צובר תאוצה ומקודם הרעיון של ועדה אזרחית שתשלוט ברצועה. לדברי גורמים ישראליים, לאחרונה מתקבלות האינדיקציות כי חמאס מראה סימני גמישות בסוגיית דריסת הרגל של הרשות הפלסטינית בוועדה האזרחית המוצעת – וזה חייב להדאיג את הדרג המדיני.
"כבר אין שם דד־לוק שהיה בעבר הלא רחוק. היום, בלחץ של המתווכות על חמאס וכאשר תוכנית טראמפ להגירת העזתים מהרצועה נמצאת ברקע ומהווה איום – חמאס כבר מוכן להכיר בכפיפות כזאת או אחרת של הוועדה העתידית לרש"פ. עדיין אין הסכמות מלאות, אך ישנה דינמיקה, ואסור לזלזל בה" – מתריעים לאחרונה גורמים המעורים במתרחש.
הגורמים מוסיפים כי "המחלוקת שהייתה בין חמאס לרש"פ במשך החודשים אחרונים, התמקדה בשאלה אם בצורה פורמלית לא תהיה הוועדה כפופה לאף אחד, סוג של ממשלה זמנית – או שהיא תהיה כפופה לרש"פ, מה שמעניק הכרה בסמכותה של הרשות הפלסטינית בשטח רצועת עזה. לאחרונה בחמאס הפסיקו להתנגד לסעיף העקרוני הזה".
מי שעוקבים אחרי המאמץ של העולם הערבי לקדם את רעיון הוועדה האזרחית כאלטרנטיבה לחמאס בעזה, סבורים כי אם בישראל לא יתייחסו ברצינות הנדרשת לתוכנית הערבית – זה עלול לעלות לנו בהפתעה לא נעימה במו"מ על שלב ב', וישראל עלולה למצוא את עצמה מתמודדת עם העמדה המשותפת בעד פתרון הוועדה האזרחית של כלל הגורמים. אם התוכנית הערבית תבשיל ותשווק בבית הלבן, יהיה לישראל קשה להתנגד לה, שלא לדבר על חזרה ללחימה.
את הרעיונות לעזה שעולים בדיונים ובפורומים שונים אפשר לחלק לשתי קבוצות עיקריות: הרעיונות שאין להם היתכנות מעשית בדרך כלל הולכים הכי טוב בתקשורת ומייצרים כותרות (ומדי פעם גם שיחות קשות בינינו לבין בכירי הממשל האמריקאי); ואלה שדווקא בני ביצוע, רק שהבעיות הכרוכות בהם עולות על הפוטנציאל החיובי.
רעיון ההגירה מרצון של המוני עזתים למדינות ערב, למערב או לאפריקה, שהימין אוהב להשתעשע בו, הוא בדיוק המקרה האופייני. הענף הימני של הקואליציה הימנית מרבה להשמיע קולות הקוראים לעודד את ההגירה. מדי פעם אף מופיע פרסום החושף את המגעים עם עוד מדינה שלכאורה מוכנה לקלוט עזתים. הממשל האמריקאי הספיק להילחץ מאמירות מסוג זה ואף לגנות בהזדמנויות מספר. פתרון ההגירה אולי עושה טוב למצב הפוליטי של בצלאל סמוטריץ' ומחזק אלקטורלית את איתמר בן גביר, אך במציאות אין לוושינגטון ממה לדאוג.
בהיבט המדיני והאסטרטגי, נתניהו הוא ריאליסט מושבע. על פי מספר גורמים יודעי דבר, נתניהו לא מתייחס ברצינות לרעיון של הגירה מרצון. הרעיון גם לא מציאותי וגם לא ישנה אסטרטגית את האתגרים של היום שאחרי. על פי מספר גורמים בסביבת נתניהו, ברעיון ההגירה מרצון לא רואים היתכנות אמיתית במספרים שישנו את המציאות האסטרטגית ברצועה.
