עד 7 באוקטובר דיברו על “שתי מדינות לשני עמים”, על “היוזמה הסעודית” ועל “תוכנית המאה”. עד 7 באוקטובר ביצעו מחבלים פלסטינים “פיגועים”, שלמרבה הצער התקבלו בהבנה על ידי מדינות שונות בעולם ומוסדות האו”ם, בהיותם כביכול, “אמצעים לגיטימיים” להתקוממות נגד הכיבוש. ב־7 באוקטובר עברו הפלסטינים ל”רצח עם”.
עד 7 באוקטובר, פרשנים מהעולם הערבי גילו חד־צדדיות לטובת הנרטיב הפלסטיני. מאז הטבח, אנשי אקדמיה, עיתונאים ואנשי צבא בדימוס ממדינות ערב מפגינים נרטיב חדש: הם טוענים “לא היו הדברים מעולם”, או מצדיקים את הטבח בטענה שישראל “טבחה ערבים בנכבה של 48'”.
עד 7 באוקטובר נחלק הציבור הפלסטיני לשניים: מי שפועלים במסגרת הטרור, הן כטרוריסטים פעילים והן כתומכים פעילים בכלי התקשורת, ברחוב או במסגרות מוסדיות. הקבוצה השנייה היא הציבור הפלסטיני שנהוג לכנותו “הרוב הדומם”, זה שאולי תמך רק במחשבותיו בפשעים הקשים ביותר נגד ישראל, אך לא בהכרח צעק אותן בפומבי. אלא שמשאלי דעת הקהל שפורסמו אחרי 7 באוקטובר הוציאו את המרצע מהשק: רוב הציבור הפלסטיני תומך בחמאס, תומך בטבח 7 באוקטובר ומעודד עוד “מבצעי גבורה” כאלה.
לנוכח השינויים בקרב הציבור הפלסטיני, רוב הציבור היהודי מתנער מאפשרות של עשיית שלום עם הפלסטינים. העובדה שפעילי שלום מהעוטף שהעסיקו ערבים מהרצועה, ונהגו לסכן עצמם בהוצאת חולי סרטן מהרצועה לבתי חולים בישראל, כמו עודד ליפשיץ ז”ל, נרצחו, מחייבת הערכה מחדש של השמאל באשר לסיכויי השלום. שמעתי את יוכבד ליפשיץ, שבעלה החטוף נרצח והיא נחטפה ושוחררה ובני קיבוצה עברו טבח קשה, טוענת שאסור לוותר על הסיכוי לשלום. נאמן לכלל שאין מתווכחים עם משפחות חללים וחטופים, אני רק מצפה שהיא תשנה את דעתה.
למי שיקרא לפתוח את שערי ישראל לעובדי השטחים “כי אדי הדלק כבר באוויר”, יש לומר כי הדלק התלקח זה מכבר וחווינו את מחול האש על בשרנו. למי שיאיים בנבואות, “שאם לא נגיע לשלום עם הפלסטינים בעתיד נסתכן בפיצוץ”, יש לומר שכבר נלכדנו בפיצוץ ב־7 באוקטובר ושהוא כנראה יקרה שוב, בין שנחתור לשלום ובין שלא.
הכותב הוא אל״ם (מיל'), חוקר החברה הפלסטינית, שימש בתפקידים בכירים בשטחים
