לאחרונה גובר בשיח הפוליטי והחברתי שלנו השימוש במושג “הכרה”. דהיינו, אם אנחנו מכירים במינוי של פלוני או פלונית לתפקיד מסוים, או מתייחסים למינוי זה כתקף או כבלתי תקף מבחינתנו. נדמה לי שגם כאן הלשון, ובעיקר הלשון העברית, חושפת רבדים תודעתיים עמוקים ממה שנדמה.
בחומש בראשית ביססו פרשנים את היחסים המורכבים שבין בני יעקב גם על מונח זה. אחי יוסף שנאו אותו על חלומותיו ואפילו התקשו “לדברו לשלום”. הדברים התגלגלו למכירת יוסף לנוכרים ולביום טריפתו על ידי חיה. וכך אמרו האחים לאביהם: “הכר נא הכתונת בנך היא אם לא”. והנה, כשהסתבך יהודה ביחסיו עם כלתו תמר, היא שלחה אליו סימנים שונים ואמרה: “הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה”.
יהודה הגיב בצורה מרשימה: “ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני”. ענייני ההיכרות בין האחים ממשיכים בהיות יוסף המושל במצרים. כאן התורה משתמשת בהיכרות ובהתנכרות כביטויים מנוגדים המבוססים על אותן אותיות, ללמדנו שהתנכרות היא יחס שלילי דווקא למי שאנחנו מכירים ולא למי שזר לנו לחלוטין.
הפוליטיקה הישראלית מציבה עתה את ההתנכרות כמובילת דרך. דווקא בימים שבהם רבים בציבור מבקשים להכיר זה את זה, ולהכיר זה בזה, מובילי הדרך הפוליטיים בוחרים בהתנכרות. אם שר המשפטים אינו מכיר בבחירת נשיא בית המשפט העליון, הוא מתנכר לו ולנו, לא פחות. הוא יכול לנסות לחלוק על זהותו ואפילו להקשות על בחירתו לזמן מה. אבל ברגע שהעיכוב מתמשך ומזיק, ובעיקר מרגע שהבחירה נעשתה, אי־הכרה בה היא התנכרות למבנה הממלכתי הרגיש והעדין שלנו.
כך גם מבחינת יו”ר הכנסת או כל מי “שאינו מכיר” במינוי זה או במינוי ממלכתי אחר. גם מי שאינו מכיר ברשות המדינה לאכוף את חוקיה מבטא באופן עמוק התנכרות לעצם הלגיטימיות שלה, ולא רק ביקורת מקומית ומוגבלת כלפי צו מסוים.
כשנשלח צו גיוס, אי־הכרה בו היא התנכרות. כשמתייחסים בבוז, משמאל או מימין, להיות ישראל יהודית ודמוקרטית, יש כאן למעשה אי־הכרה במדינה והתנכרות לגורל של רבים מאזרחיה. הדיוק המפרש את הרגש העמוק והקיצוני הזה אינו לשם דיון לשוני, אלא כדי להבהיר לכולנו במה באמת מדובר.
לא בעלמא ההכרה היא המבחן היסודי למצבו הבריאותי של האדם. העדכון אם פלוני איבד את הכרתו, או אם שב להכרתו, הוא הפרט הראשון שאותו אנחנו מבקשים לשמוע לאחר אירוע דרמטי. פוליטיקה מאובחנת כחולָה כשמוביליה עסוקים בחלק גדול מזמנם בשאלה במי אפשר להכיר וממי ראוי להתעלם, כאילו רק משל היה ולא מציאות. התנכרות לשותפים שלנו במדינתנו, גם אם המחלוקת עימם קשה, מסוכנת ומרחיקת לכת הרבה יותר מהשאלה אם פלוני יגיע לטקס מסוים או לא.
