אחרי כמה ימים של קור מקפיא, השמש יצאה אתמול והורגשה התחממות באוויר. ולמרות זאת האוויר סירב בעקשנות להיכנס לריאות. והנשימה הפכה קשה, מעיקה.

ואיך ייתכן אחרת ביום שבו מסתיים בצורה כל כך טרגית מסעם של אם ושני ילדיה הג'ינג'ים, שהפכו מוכרים בכל בית, שפרצופיהם המחייכים ועיניהם הטובות הביטו אלינו מהרחובות ומהכיכרות במשך תקופה כה ארוכה. שקיווינו עבורם לסוף אחר.

להיות ישראלי בשנה וארבעה חודשים האחרונים זה חתיכת מבחן לנפש, גם למי שלא נמצא במעגל הראשון של הנפגעים, גם למי שלא חווה פגיעה ישירה.

אחרי יותר משנה של כאב ועצב וזעזוע, החודש האחרון סיפק גם רגעים אחרים, קרני אור אחרי כל החושך, רגעים של התרגשות שאחזה בנו כשצפינו בעיניים לחות באנשים שיוצאים מהגיהינום בחזרה אל חייהם.

כמדינה שחתומה על הקונספט של מעבר תוך שתי דקות מתחושת עצב ועיסוק בזיכרון הנופלים לזיקוקי דינור וחגיגת עצמאות, אנחנו כבר יודעים איך להכיל את שני הצדדים האלה, שבאים עם הישראליות. אבל גם למנוסים כמונו במעברים חדים כאלה, הימים האחרונים היו מאתגרים במיוחד. כך התערבבו להם ב־48 שעות בסוף השבוע שעבר עצב כבד בעת השבת ארונותיהם של שירי, אריאל וכפיר ביבס ז"ל ושל עודד ליפשיץ ז"ל, עם שמחה על הצלת עוד שישה חטופים שחזרו בחיים מהשבי. כבר שחוק להשתמש במילים "רכבת הרים רגשית", כי לרכבת הרים עולים מרצון לסיבוב או שניים. לרכבת הזו נזרקנו בשבת ההיא, ב־6:29, ואין מי שיאמר מתי תסתיים הנסיעה הזו.

הסוף הנורא של שירי, אריאל וכפיר החזיר אותנו במנהרת זמן אכזרית לימים שאחרי ה־7 באוקטובר. להבנה של גודל האסון, לכאב שחשנו על משפחות שלמות שנספו, על ילדים שנותרו יתומים מאב ומאם, על הורים ששכלו את ילדיהם.

המילים "משתתפים בצערכם" מקבלות משמעות קולקטיבית ביום הזה. האובדן של שירי, אריאל וכפיר ילווה את האב ירדן ואת שאר בני המשפחה לנצח, אבל בימים האחרונים ישראלים מכל קצוות המדינה משתתפים באופן עמוק בצער של המשפחה, חשים יחד איתה את העצב. אולי צריכה להיות בזה נחמה עבורנו. שאחרי כל מה שהתרחש פה בשנתיים האחרונות, להמוני ישראלים היה מספיק חשוב אתמול לצאת החוצה, להביע הזדהות עם טרגדיה אישית, שקיבלה ממדים לאומיים, לדמוע ולהבטיח לזכור. עופרי ביבס, אחותו של ירדן, כתבה במהלך מסע ההלוויה, "דרך החלון היום אני רואה מדינה שבורה". שבורה, אבל לרגעים גם שלמה.