יש מקומות שבהם העברית מסרבת להרים ידיים – אפילו בשיח הפוליטי. דוגמה לכך היא פעולת ההדחה. בכל שימוש שהוא היא מכילה בתוכה את פעולת הסילוק בכוח. היא יכולה להגיע לעבירה בוטה, במצב של הדחת עד, או להדחה למעשה רע. אפילו הניקוי שהיא מבטאת, הדחת כלים, מציג פעולת סילוק וסוג של מאבק. אין זה מקרי בעיניי שהשימוש במושג “הדחה" נעשה שגור במחוזותינו ובזמננו.
אנחנו במצב חברתי ונפשי של הפעלת כוח כדרך מובילה ל"פתרון" מחלוקות. הפשרה, ההידברות, הסובלנות והרכות הודחו כולן ממקומן החשוב אל השוליים של חיינו. שלטון דמוקרטי הוא מקור לגיטימי להפעלת כוח במסגרת החוק, אך גם במסגרת המוסר וההתחשבות.
כשהדיון בהדחת בעלי תפקידים הופך לשגרתי, סימן שמשהו יסודי התערער בשיקול הדעת השלטוני. הדחה של אדם מתפקידו הציבורי, שלא בתום כהונה, צריכה להיעשות בזהירות רבה, ולעיתים רחוקות. השיח הקבוע במקומותינו על הצורך בסילוק בעלי תפקידים ציבוריים מבטא רגשות שפורצים את גבולות השליטה העצמית. לפיכך, האזכור הקבוע של הדחת היועצת המשפטית לממשלה, שלא לדבר על קידום המהלך, אינם קשורים רק בתפקודה המסוים. סביר מאוד שעיסוק זה מבטא פריצה נוספת בריסון השלטוני.
בדמוקרטיה, יש לכבד ממשלה בעלת רוב בכנסת, ובאותה עת הממשלה עצמה, ובוודאי העומד בראשה, הם בעלי אחריות־על להתחשב ביחסים הפנימיים בתוך הציבור הרחב, ברגישויות השונות ובסכנות הנובעות מחילוקי דעות נמשכים. גם כשיש לממשלה רוב בכנסת, וגם כששרים מסוימים “משוכנעים" בצדקתם, עליהם להימנע ככל האפשר מיצירת מתחים קיצוניים ומחשיפת הציבור לסכנה של ריב פנימי קשה. זה היה הכישלון הגדול של מהלך המהפכה המשפטית וזה הכישלון הנמשך בעיסוק האובססיבי בהדחות של בעלי תפקידים בכירים.
האיפוק וההתחשבות הם החובות היסודיות של שלטון תקין, בוודאי בעת מלחמה ובוודאי במדינה מיוסרת מריבים, מאובדן ומדאגה לבניה ולבנותיה בצבא ובשבי. על רקע זה, דוגמה נוספת היא כמובן ההדחה העכשווית של ראש השב"כ, רונן בר. אפשר להסביר מדוע מחדלי השב"כ ערב המלחמה מצדיקים את החלפתו של בר, אולם אי אפשר לבודד זאת מהמכלול הכוחני המובל עתה על ידי הממשלה. יש בחיינו האנושיים משמעות רבה להצטברות של מעשים ולהסתכלות כוללת על אופיו של אדם או שלטון.
ראויים בהקשר זה דבריו של הרב פרופ’ יונתן זקס בספרו “שיעורים במנהיגות" (הוצאת “מגיד", בתרגומו של צור ארליך): “המסר המרכזי של התורה בענייני מנהיגות הוא שאסור להותירה כולה בידי מעמד אחד או בעל תפקיד אחד... ביהדות, המנהיגות היא פחות פונקציה ויותר שדה של מתחים בין תפקידים שונים, שלכל אחד קול וזווית ראייה משלו... תפארתה של היהדות היא על התעקשותה כי קול מצווה אחד קיים רק בשמיים. כאן, על פני האדמה, אסור שיהיה אף פעם לאדם יחיד מונופול על ההנהגה".
