במציאות הישראלית הרותחת לא נדרש הרבה כדי להצית להבות של מחלוקת. האירועים האחרונים הוכיחו עד כמה קל לגרור את הרחובות לשיח מפלג. אך אולי הגיע הרגע לעצור, לקחת אוויר ולחשוב כיצד אפשר לשנות את הדינמיקה הרעה הזו.
הודעתו של ראש הממשלה על כוונתו לפטר את ראש השב"כ, איש ביטחון עתיר זכויות, התקבלה בתגובות קוטביות: זעקות על אובדן הדמוקרטיה ועל קריסת המדינה, ומהצד השני, הבעות שמחה וסיפוק. האמת, כרגיל, נמצאת באמצע. פיטורים כאלה הם מהלך המתרחש במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי, אך הדרך והתזמון שבהם הוכרזו בהחלט מעוררים תהיות.
יש לזכור שהדמוקרטיה הישראלית חזקה ועמידה, והיא מסוגלת להכיל החלטות קשות. דמוקרטיה אינה רק מערכת כללים פורמליים, אלא תרבות של שיח והידברות. אין דמוקרטיה ללא חילוקי דעות, אבל יש הבדל מהותי בין מחלוקת עניינית ובין פילוג הרסני.
האם איננו יכולים לנהל את המחלוקות שלנו בצורה מכובדת יותר? כל אמירה קיצונית, כל נאום מתלהם, מסירים עוד לבנה מביתנו המשותף. האם לא למדנו דבר מההיסטוריה שלנו על חשיבותה של סולידריות לאומית? האויבים שלנו צופים בנו, מזהים קרעים ומבינים שיש כאן חולשה. החטופים שלנו זקוקים לאחדותנו, לא למאבקים פוליטיים. החיילים שלנו, שנושאים בנטל כבד, זקוקים לתמיכה ולגיבוי מלאים – לא לשיח מפלג שמפזר את האנרגיה הציבורית למקומות הלא נכונים. האיומים החיצוניים לא נעלמו. למעשה, הם רק התעצמו. כשאנו שקועים במאבקים פנימיים, אנחנו שוכחים את האתגרים האמיתיים שבפנינו.
האם לא עדיף שנקבל השראה מהמחווה המרגשת שראינו השבוע במגרש הכדורגל? צפיתי במשחק בין מכבי תל אביב להפועל חיפה, והתמלאתי גאווה כשאוהדי שתי הקבוצות, למרות היריבות הספורטיבית, שרו יחד, חיבקו את אמילי דמארי ואת רומי גונן, והוכיחו שאפשר אחרת. אם במגרש הספורט אפשר להתעלות מעל היריבויות וליצור רגע של הרמוניה, אין סיבה שלא נצליח לעשות זאת גם בזירה הלאומית.
ישראל זקוקה עכשיו להרבה יותר רגעים כאלה, ולא למטחנת ההסתה והשיסוי באולפני הטלוויזיה וברשתות החברתיות. הגיע הזמן לשנות כיוון. זהו לא רק אתגר פוליטי, אלא אתגר חברתי ותרבותי. כל אחד מאיתנו נושא באחריות להפיכת השיח הציבורי למכבד יותר. האחריות הזו מתחילה בבית, במעגל החברים, במקום העבודה, ובעיקר ברשתות החברתיות, שהפכו לזירת הקרב המרכזית של המילים.
אחדות אינה אחידות. איננו צריכים להסכים על הכל, אך אנו חייבים להסכים על הדרך שבה אנחנו מדברים זה עם זה. השיח צריך להתבסס על כבוד הדדי, על נכונות להקשיב ועל ההבנה שאנו חולקים גורל משותף. ישראל היא הבית של כולנו, והשאלה היא אם נבנה אותו יחד – או נאפשר לו להתפורר מבפנים.
הכותבת היא נשיאת "יאסא" – המרכז הישראלי למצוינות בחינוך, ולשעבר ראש עיריית בית שמש
