ההצעה לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים מוצגת כ"פשרה". נוח להציג אותה כהצעה ביוזמת שני אזרחים, יזהר שי, שר לשעבר, ודדי שמחי, נציב הכבאות הראשי לשעבר, שכל אחד מהם איבד בן במלחמת המחדל של 7 באוקטובר. שני בני אדם שכמהים לאחדות.
אבל פשרה יכולה להיות מושגת כאשר יש שני צדדים חלוקים בדעותיהם, ובמקרה זה לא היה כל דיון עם הצד השני, והתוצאה – "פשרת" יריב לוין וגדעון סער, שני פוליטיקאים משופשפים ש"התלבשו" על שני אזרחים דורשי טוב. בינתיים שי הסיר את תמיכתו בהצעת הפשרה בעקבות תהליך הדחתה של היועמ"שית גלי בהרב מיארה.
כדאי להתמקד קודם כל בתמונה הגדולה לפני שמתעסקים בפרטי ההצעה, ומה שמשתקף מהתמונה הגדולה הוא שמדובר בשני פוליטיקאים שתום לב וטובת המערכת המשפטית הם לכאורה מהם והלאה, והם ממוקדים בחיזוק הבייס הפוליטי שלהם.
על "תום הלב" של שר המשפטים לוין תעיד מסכת ההתנהלות שלו מאז אותו נאום בלתי נשכח בינואר 2023, שאין מילה אחרת לתארו אלא כניסיון לבצע הפיכה משטרית. האובססיה הזו של לוין נמשכת גם בימים אלה, ומקבלת ביטוי בשורה של חוקים במסלול של הצעות חוק פרטיות שנועדו לקעקע את השירות הציבורי, את מעמד היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, את התקשורת ואת זכויות האדם והאזרח, בגיבויו המוחלט מאחורי הקלעים של בנימין נתניהו ובתמיכה מוחצנת של יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט – שמחה רוטמן.
כחלק ממסכת הפעלולים והתעלולים, לוין אינו בוחל בשום אמצעים. הוא דואג לקצץ בתקציב לשכת עורכי הדין, כי נשיאה "לא בא לו טוב בגרון", והוא מרחיק לכת, ויחד עם יו"ר הכנסת וראש הממשלה מחרים את טקסי הבחירה של נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, ומצהיר שהוא לא מכיר בנשיאותו ושלא יקיים איתו ישיבות עבודה.
זוהי התנהלות שערורייתית, שיש לה גם משמעות מעשית של הקפאת מינוי שופטים בכל המערכת, ולא רק בביהמ"ש העליון. מי שיסבלו הם אזרחי ישראל, שכבר כיום מתייסרים מהתארכות איומה של ההליכים המשפטיים. כאשר מבינים את התמונה הגדולה, אפשר רק להתפלא על אנשים מוערכים מסוגם של פרופ' ידידיה שטרן ורן נזרי, שמוכנים לראות בהצעה הנוכחית בסיס טוב לדיון עם הכנסת שינויים מסוימים.
ההצעה, הכביכול הגונה, שלפיה כאשר לא תהיה הסכמה על מינוי השופטים במהלך שנה, כי אז הקואליציה תציג שלושה מועמדים שמהם האופוזיציה תבחר אחד, האופוזיציה תציג שלושה משלה שמהם הקואליציה תבחר אחד, והנה לכם סימטריה – לא תמנע הכנסת שופטים לבית המשפט העליון שאינם ראויים ושיהיו חייבים את בחירתם קודם כל למי שהציע אותם.
דמיינו, רק דמיינו, שמחנה אחד מציע למחנה השני שלושה מועמדים הזויים, והמחנה השני נאלץ לבחור אחד מהם. להזכיר – גם טלי גוטליב היא עורכת דין, וישנם עוד כאלה, אולי משני המחנות.
אמינות ואמון
הנה הצעה פרקטית שלי. פשוטה, הוגנת ומאוזנת. אם רוצים להימנע מתוספת מיותרת ומזיקה של פוליטיזציה, הדרך הנכונה היא לבטל את השיטה הקיימת לחלוטין, ומשפטנים שרואים עצמם מועמדים ראויים לכס המשפט העליון יציעו את מועמדותם.
מי שתבחר אותם תהיה ועדה בת עשרה אנשים שתהיה מורכבת מאנשי ציבור – אנשי רוח, אקדמיה ועסקים. בוועדה יהיו חמישה אנשים שייבחרו על ידי הקואליציה וחמישה שייבחרו בידי האופוזיציה. הם שיחליטו ולא הפוליטיקאים. באופן כזה ינותק הקשר הישיר בין הפוליטיקאים לבין השופטים.
כדי לבחור שופט עליון צריך יהיה לפחות שישה אנשי ועדה שיתמכו בו. אני מאמין שהמתכונת הזו תמנע תקיעות של המינויים, ושההצבעה תהיה הרבה יותר עניינית והרבה פחות פוליטית ממה שאחדים אולי חוששים. על הפוליטיקאים ועל המועמדים ייאסר קיום של קשר כלשהו עם חברי הוועדה, למעט מפגשי ריאיון של מועמדים בפני הוועדה, שתתכנס עד שייצא "עשן לבן".
כדאי תמיד לזכור שהדבר הכי חשוב בחיים, כולל בחיים הפוליטיים ובכלל בחיים העסקיים, הוא אמון ועם מי אתה "עושה עסקים". כאשר אתה הולך לישון עם פשפשים, אל תתפלא שאתה קם בבוקר עקוץ מכף רגל ועד ראש.
הכותב הוא ממייסדי ובעלי מיטב בית השקעות
