שר הביטחון והרמטכ"ל נפגשים, כך קראתי היכן שהוא, קראתי ולא הבנתי מה השמחה הגדולה ומה החדשה פה. בדרך כלל, השניים נפגשים לשיחת עבודה שבועית, זה נקרא "שוטף". בתקופת שירותי בלשכת שר הביטחון, זה היה בימי שישי בצהריים, לבד מכך הם מדברים ואף נפגשים פעמים רבות במרוצת השבוע בהתאם להתפתחויות הצבאיות במלחמה. הם גם מתראים בישיבות ממשלה וקבינט. בקיצור הקשר ביניהם אמור להיות שוטף ורציף, כראוי ליחסי שר ביטחון ורמטכ"ל.
ועוד קראתי שהם נפגשים כדי "ליישר את ההדורים ביניהם". תסלחו לי, שר ביטחון ורמטכ"ל אינם עומדים באותו מישור ואינם "מיישרים הדורים". שר הביטחון הוא ה"דרג המדיני" שניצב מעל הרמטכ"ל ואשר מקבל ממנו דיווחים, אם כי הרמטכ"ל אינו כפוף לו, אלא לממשלה כולה, אבל נאמר כבר כי השר מייצג הממשלה לעניין זה. נכתבו על כך ספרים והיו אין סוף דיונים. נעזוב את זה עכשיו.
מה שברור הוא כי נפל דבר במערכת היחסים הברורה הזו, נפל בגדול. הכל התחיל עם מינויו של כ"ץ לשר ביטחון, מינוי שנועד בין היתר להדיח את הרמטכ"ל. במתואם עם ראש הממשלה (שמעולם לא רצה את הרצי הלוי בתפקיד, ו"עת הזמיר" לא התחילה) פתח כץ במסע מזורז שנועד להחליש את הרמטכ"ל, לפגוע במעמדו הציבורי ולהביא לפרישתו. כ"ץ לא הבין או לא רצה להבין כי בדרך זו הוא גם מחליש את צה"ל ואת אמון הציבור בו. הרי כל האמצעים כשרים למען המטרה הזו, הרצי הלוי הביתה.
כך גם שמענו מדי יום כי "שר הביטחון הנחה" וכי "שר הביטחון הורה" וכי "שר הביטחון דורש" וכי השר, השר, השר... עד כדי כך שדובר צה"ל היוצא, תא"ל דניאל הגרי נאלץ לבקש מהשר בפומבי לנהוג כפי שנהוג ונכון - לדבר עם הרמטכ"ל, חד וחלק ופשוט.
והרמטכ"ל הלך, התמלאה המשימה אבל כ"ץ הלך צעד אחד יותר מדי. הוא שכח או שמא התאהב ברעיון כי אפשר לנהל את הרמטכ"ל בפומבי. נפלה לידיו "פרשת אורן סלומון", קצין מילואים בכיר שלחם בעוטף ב-7 באוקטובר ואחר כך ניהל תחקיר על פעילות אוגדת עזה. על פי הפרסומים, בעת שירותו במילואים, נטל מסמכים מסווגים לביתו. בשל כך, הרמטכ"ל החליט לסיים את שירותו של סלומון במילואים, אבל האחרון הגיב מיד והציע כי הסיבה להדחתו היא ניסיון להגן על הדרג הבכיר של צה"ל, קרי: הרמטכ"ל.
מבין השורות עלה עניין אחר, מסוכן. סלומון הוא חבר בתנועת ה"ביטחוניסטים". זכותו, אבל חשש כבד עולה שמא חברותו בתנועה הזו היא אחד המניעים לכוון את האש אל עבר הרמטכ"ל. גיבוי שר הביטחון למעשה זה פירושו עוד קורטוב של פוליטיזציה לצה"ל, ונזכיר פה גם את תא"ל (מיל.) ארז ויינר ותא"ל (מיל.) עופר וינטר, שניהם נקשרו למעשה דומה. הו, הו, אמר שר הביטחון, הנה הזדמנות שלי לעשות סדר שם, ומיד הורה לרמטכ"ל לזמן פגישה עבורו עם סלומון והנחה לעכב את שחרורו.
הרמטכ"ל הגיב. מהר ובזמן. הוא קבע כי ההדחה הייתה במקומה, כי פעל בעצה אחת עם גורמי החוק בצה"ל וכי אין בכוונתו לקבל הנחיות פומביות משר הביטחון.
זאת היא הצהרת העצמאות של זמיר שהבין כי "אם לא עכשיו אימתי", עוד "הנחיה" אחת כזו של שר הביטחון והוא כבר על הקרשים. האמת היא שלא הייתה לו באמת בעיה להגיב לכ"ץ, הרי מעמדו כשר ביטחון מעורער, בעוד זמיר נהנה מאמון ראש הממשלה. הוא יודע כי נתניהו לא ייתן לגעת בו, מה גם שאי אפשר להחליף רמטכ"ל כל שני וחמישי. מכאן החל מסע הפיוס, כ"ץ אמנם הגיב לרמטכ"ל אבל נאלץ, ייאלץ "לבלוע את הצפרדע". בלשכת הרמטכ"ל יושב עכשיו קצין אחר, שמעורבותו ב-7 באוקטובר היא אפסית וביטחונו העצמי רב.
בשולי העניין הזה, עוד מילה על "פרשת סלומון". את התבשיל הזה רקחו הממשלה ולשכתו. מרגע שהעניקו גיבוי פומבי לנגד מ-8200 בפרשת פלדשטיין, הם נתנו לגיטימציה לאנשי צבא להחליט מתי החומר שבידיהם צריך להגיע לדרג בכיר בצבא או מחוצה לו. סלומון הסיק כי הוא יכול להגיע לשר הביטחון או ראש הממשלה, שהרי כי יש לו, כמובן לא במקרה, חומר מרשיע על הרצי הלוי. כבר אז היה ברור כי המעשה נוגד לחלוטין את פקודות הצבא ואת מדרג הפיקוד.
מה זה? כולם יפנו עתה לראש הממשלה, כאשר משהו אינו מוצא חן בעיניהם בטיפול בחומר המודיעין שבידיהם? ברור שלא, אבל השד יצא מהבקבוק, לך תחזיר אותו עתה.
עוד אתגר בפני הרמטכ"ל וחבריו בקהילת המודיעין ב"מוסד" ובשב"כ להחזיר את היררכיית המודיעין למקומה. כל כך הרבה יש פה לעשות עתה, אבל תראו במה הממשלה מתעסקת ותבינו כמה אחריות נופלת כרגע על הדרגים המקצועיים שראש הממשלה הגדיר השבוע "דיפ סטייט", זה לא "דיפ סטייט", זה הסטייט עצמו.
