לפני שבוע, ב־21 במרץ, חל יום ביעור האפליה הגזעית הבינלאומי. גזענות היא עמדה שלפיה מתקיים קשר הדוק בין מוצאם של בני אדם לבין תכונות אופי, או כישורים שכליים, או סגנונות התנהגות. התייחסות גזענית שופטת את האדם על פי השתייכותו לקבוצה, כשברוב המקרים חוברת לגישה גם תפיסת עליונותה של קבוצה אחת על האחרת. הגזענות משמשת צידוק להתבטאויות מבזות, ולמעשים שעיקרם העדפת בני קבוצה אחת על בני הקבוצה האחרת, לרבות התייחסות שלילית, רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, או אלימות, וגרימת שנאה כלפי קבוצה או קבוצות של האוכלוסייה.
בישראל, כמו בארצות רבות בעולם, קיימים חוקים נגד גזענות והסתה לגזענות, וגם ישראל שותפה לאמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית. היינו מצפים כי במדינת ישראל, שבה אנו חשנו ועדיין חשים על בשרנו גילויי אנטישמיות רבים, כשיהודים נרצחו בשואה בגלל רדיפה גזעית, וכשעצרת האו"ם החליטה שהציונות היא צורה של גזענות – תהיה רגישות לגזענות ולהימנעות ממנה. אך לצערנו, גם בישראל ישנם גילויי גזענות. מהתבטאויות ועד למקרים של פגיעה ברכוש ובנפש, כשאף נרשמת החמרה בגילויי גזענות כלפי קבוצות מיעוט בכלל וערבים בפרט.
בדוח השנתי של היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות שבמשרד המשפטים עולים ממצאים מדאיגים, ובהם: 35% מעובדי המגזר הציבורי המשתייכים לאוכלוסיות גיוון ולקבוצות מיעוט חוו גזענות או היו עדים לה במקום העבודה במהלך השנה החולפת. בסקר, בהשתתפות כ־6,400 עובדים בשירות הציבורי, 48% מיוצאי אתיופיה השיבו כי חוו אירוע גזענות במקום עבודתם, 43% מהחברה הערבית דיווחו כי חוו אירוע גזעני בעבודה, 33% מהחברה הדרוזית, 23% מהחברה החרדית ו־22% מיוצאי ברה"מ לשעבר.
סקר אחר של המרכז לנפגעי גזענות מדווח כי 94% מערביי ישראל חוו גזענות ואפליה. בצד עלייה בהיקף ההשתלבות התעסוקתית של ערבים במשק הישראלי, מוצאים עלייה בגילויי שנאה כלפיהם, ככל הנראה בעקבות התחזקות זרמים לאומניים ודתיים קיצוניים, שפועלים להעמקת השסע בין שתי הקבוצות, וכנראה גם בהשפעת המלחמה.
חינוך, משפט, תקשורת
יש לציין בצער כי קיימים גורמים פוליטיים הרואים בשיסוי "כלי עבודה" לגיטימי, כזה המקדם תוצאות פוליטיות רצויות. הקיטוב מאפשר למערכת הפוליטית להימנע מעיסוק בביצועים (כושלים) של המערכות הציבוריות ולהסיט את השיח לביטוי של רגשות קמאיים ולדה־הומניזציה של אחרים. המאבק בגזענות הינו מורכב ומתמשך, ואפרט מספר זירות פעילות נדרשות.
• בתחום החינוכי, קיימים אומנם הרבה מיזמים ותוכניות לשינוי תפיסות גזעניות וסטריאוטיפיות של ילדים ובני נוער - אך החינוך לסובלנות ולכבוד הדדי יתרחש רק כשנשנה את תפיסת השוֹנוּת האנכית לתפיסת שונות אופקית.
קבוצות שונות זו מזו, אך זו שונות אופקית, שלא מייצרת ולא מייחסת מדרג של טובים יותר או פחות, או מיקום חברתי גבוה או נמוך. שונות אופקית מייחסת אחֵרוּת לקבוצות, גיוון מפרה ומעשיר. שונות אנכית מובילה להערכת יתר או חסר השוואתית בין הקבוצות.
• בתחום המשפטי, המאבק בגזענות עוסק בחקיקה ובפסיקות המקבעות נורמות חברתיות באמצעות הכרעות בתי המשפט. כבר במגילת העצמאות נקבע ש"מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". כמובן שמאז נחקקו חוקים רבים, הוקמה היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות ועוד. בפסקי הדין ישנן אמירות ברורות על התבטאויות גזעניות, על אפליה בכניסה למקומות ציבוריים ועוד.
• המאבק החברתי נגד גזענות בישראל מתנהל גם דרך עמותות וארגונים הפועלים להעלאת המודעות לגזענות, שמקדמים את זכויות המיעוטים ויוצרים פלטפורמות לשמיעת קולותיהם. הפעילות החברתית כוללת הפגנות ומחאות, פעולות סולידריות, קמפיינים ברשתות החברתיות, כתיבה עיתונאית, עריכת סקרים ומחקרים ועוד.
• בזירה הפוליטית, כאישה דתייה אני רואה בצער את הפיכת המאבק בגזענות למזוהה עם הציר הימני/שמאלי והציר הדתי/חילוני של המפה. מפלגות שמאל מזוהות עם פעילות למען קבוצות מיעוט (ובהן ערבים), בעוד מפלגות ימניות ודתיות נוטות להמעיט בחשיבות העיסוק בגזענות, ולטעון כי מיעוטים פוגעים בזהות היהודית במדינה. מבלי שניכנס כאן לדיון תיאולוגי, נזכיר את חשיבות ערך כל אדם שמדגישה היהדות.
• גם זירת התקשורת הישראלית משחקת תפקיד משמעותי בתופעת הגזענות. היא מקדמת לעיתים דעות קדומות ויוצרת תמונות סטריאוטיפיות של קבוצות מיעוט. זה בנוסף למדיות החברתיות שהגזענות וההסתה משתוללות בהן ללא הבחנה וללא בקרה. נדרשות יוזמות פרו־אקטיביות נגד שנאה, דרישה לשימוש בשפה מכבדת ומאוזנת ובלימה של אלימות מילולית.
הכותבת היא יו"ר תיאטרון הקאמרי ולשעבר יו"ר אמונה – תנועת נשים דתיות ציוניות
