אתחיל במובן מאליו: אני בעד גיוס לכולם. כל אחיי ואני שירתנו ביחידות חוד. שני בניי משרתים ביחידות חוד. שירות צבאי הוא זכות וחובה. לכן, כואב לי שאחיי החרדים אינם משרתים. לפי נתוני צה”ל, מאז יולי 2024 נשלחו כ־10,000 צווי גיוס לצעירים חרדים. בפועל, התגייסו רק 205.
השאלה שדורשי הגיוס חייבים להתמודד איתה היא: מה עכשיו? רבים וטובים מציעים להחמיר את הענישה והסנקציות: לבטל תמיכות, להעניש מוסדות, לקצץ תקציבים, להעניש באופן אישי. על פניו, הגיוני. אלא שאנחנו מדברים על ציבור חרדי, שאחד מהמאפיינים הבולטים שלו הוא הציווי של מסירות נפש. החרדים לא יזוזו מילימטר בגלל איומי סנקציות ועונשים.
כל ה־9,795 שלא התגייסו הרי מודעים להשלכות של סירובם, ובכל זאת סירבו להתגייס. זו מסירות הנפש שלהם. ואני שואל את תומכי הענישה: מה עכשיו? איך אתם מתכוונים לגייס אותם? תשלחו אלף ניידות של משטרה צבאית לבני ברק? תחרימו להם את הדרכונים? ומה אם הם עדיין לא יתגייסו? עד היכן תמתחו את החבל? מתי תגידו “אולי הגישה הזאת לא עובדת?”
גם לי אין פתרון קסם. גם אני דורש שאותם 9,795 צעירים חרדים יתגייסו. הגישה שלי פחות “סקסית”. אני בעד שכנוע והבנה. כן, אני יודע שניסינו את זה 76 שנה, וזה לא הלך. אני טוען שלא באמת ניסינו שכנוע והבנה. רק לפני כחצי שנה התחיל מהלך אמיתי שיש לו פוטנציאל להיות משנה מציאות: הקמת חטיבה חרדית על מלא־מלא. לא כאילו, לא ליד, לא בערך. חטיבה חרדית שמיועדת לחרדים.
בימים אלה נערכים בחטיבה למחזור הגיוס השני. במחזור הראשון הוקמו שתי פלוגות, בסך הכל כ־150 חיילים. אם במחזור השני מספר זה יגדל ויגיע לכ־350 חיילים, אנחנו בדרך הנכונה. כדי שזה יקרה, צה”ל, הפוליטיקאים (כולל החרדים, כמובן), מערכת המשפט ואפילו התקשורת חייבים לתמוך באירוע. אין לי ספק שאם זה יהיה הכיוון, בעוד שבע שנים יהיו בצה”ל שתי חטיבות חרדיות על מלא־מלא.
לכן, בצומת הדרכים שבו החברה הישראלית נמצאת, כל אחת ואחד חייבים לשאול את עצמם אם הם רוצים לריב – או למצוא פתרונות.
הכותב שימש כקונסול הכללי של ישראל בדרום־מערב ארצות הברית וראש מטה שר החוץ לדיפלומטיה והסברה
