"שמחה רבה, שמחה רבה. אביב הגיע, פסח בא", שרים ילדי בית הספר הסמוך. שהאביב הגיע – חשים באוויר, מריחים פריחות. שפסח בא – אכן כך על פי לוח השנה ועל פי ההכנות הקדחתניות והשאלה האלמותית “היכן אתם בסדר?”. שמחה רבה? לא בטוח. פסח שני בצל המלחמה, ובצל הידיעה המחרידה על הגורל המחמיר של 59 חטופינו־אחינו.

לכאורה שמחה, מסעדות וקניות, התכנסויות משפחתיות, בילוי בחיק הטבע הפורח. בחג היציאה מעבדות לחירות, אלפים ערוכים ליציאת ישראל. האם עד לשבת הקרובה, ערב ליל הסדר, יזכו חטופינו לחירות? שאם כן – השמחה בישראל תהיה אמיתית. אם לאו – הלבבות והמחשבות יהיו נתונים לאחינו האומללים שמוחזקים בחשיכה, במנהרות, בידי אויב ברברי.

לכאורה, החיים בישראל מתנהלים כרגיל. גם כשהמלחמה נמשכת בצפון ובעזה. גם כשאלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, לא יסבו אל שולחן הסדר בחיק משפחותיהם. גם כשהאיומים על עצם קיום ישראל מתעצמים. ולראיה: תנועת אנשים במרכולים, ברחובות, בדרכים. מין חגיגיות, שמכסה על תחושת דיכאון. החג מאפשר אסקפיזם זמני מהתחושות הקשות. ישראל אכן פורחת, חיי רוב האזרחים בטוב, ואלה שמתייאשים מהמצב ומבקשים לעזוב (או שכבר עזבו) הם טיפה בים. חלקם עוד יחזור כשהמצב יירגע והאנטישמיות התוקפנית תגיע עדיהם. חיים אי שם בידיעה כי תמיד, בעת צרה, המדינה מחכה להם.

פסח תשפ”ה מציב לחברה שלנו תמרור אדום. העובדה שכולנו, ללא יוצא מהכלל, נמצאים בסירה אחת, תחת איום משותף עז מתמיד, כשבנינו נמצאים בחזית, אינה תורמת להקהיית השסעים שבתוכנו, לקירוב לבבות, ליתר אחדות. הסכנה החמורה מכל לקיומנו היא מלחמות היהודים המתגברות. לדאבון הלב, לפני חג החירות, האחדות מאיתנו והלאה. מופרחים לאוויר ביטויים נוראים של “בגידה במדינה” ו”חורבן הבית”. קבוצות מפגינים – מיעוט בעם – מנסות לשבש את החיים הרגילים, לא רק למען החטופים (וזה בסדר), אלא בעיקר למען הפלת הממשלה הלגיטימית.

לצד קריאות גנאי, שכמותן מעולם לא נשמעו בעבר נגד ממשלה או נגד ראש ממשלה בישראל, נכנסו לשיח הפלגני אמירות נלוזות על עזיבת הארץ, “אין עתיד” פה, ועל אי־אמון בשרידות המדינה. חלקים בתקשורת מנפחים דיבורים של ייאוש והתרסה, מספרים כמה טוב לאלה שהעבירו מגוריהם לאירופה, נותנים במה להתבטאויות מבזות, בלי מעצור ובלי עורך שיגיד “עד כאן”.

מנגד, רואים את התנהגותו המבזה של הציבור החרדי־קיצוני שפשוט מתעלם מהמציאות במדינה ומסרב לתת כתף ללוחמים. חרדים קיצונים אלה אינם מבינים את חומרת השעה, מתעללים במעטים מתוכם שמתגייסים. זהו מצב בלתי נסבל, גם כשמבינים את אילוצי הקואליציה ואת תלותה בקול החרדי. המנותקים הללו אף גורמים להתרחקות צעירים חילונים מהדת ומהמסורת. לא כך הם רוצים לראות את היהדות.

התחקירים החלקיים על אסון 7 באוקטובר שמתפרסמים באלה הימים מלמדים כי מקור המחדל בשאננות, ביהירות, בעצימת העיניים שפשו בחברה שלנו ובפיקוד הצבאי. פחות שמנו לב להתנכרות ציבור חילוני למסורת היהודית ולאמונה בצדקת הציונות. להלקאה עצמית בלתי רציונלית. יותר ויותר נשמעים קולות על העוול שנגרם כביכול לעם המומצא, הערבי פלסטיני, עם נקיפות מצפון על ההרס הנורא ועל אלפי ההרוגים ברצועת עזה. צדקתנו מתגמדת לעומת התעמולה היעילה של האויב. הרהורי ספקנות עולים בלב רבים בתוכנו, בעיקר בגלל הטון הצדקני המושמע בהפגנות ובתקשורת. האצבע המאשימה מופנית לעבר הממשלה. אחריות חמאס פחותה. אין גולדה שתגיד כי לעולם לא נסלח לחמאס ולחיזבאללה על 7 באוקטובר שגרם לנו להרוג באלפי ערבים.

כאומה מתגוננת, עלינו לחדול מהמלחמה הפנימית. רצון האופוזיציה להביא להפלת הממשלה לגיטימי, אבל אלה אינם ימים רגילים בתולדות ישראל. למה לספק תחמושת לאויב? למה להתערטל, לחשוף סודות, להטיח האשמות – כשאיראן, טורקיה וארגוני הטרור מתעודדים לנוכח ההתכתשות הפנימית חסרת האחריות?

בליל הסדר נשאל מה נשתנה הפסח השתא מכל קודמיו, ונשיב: שיהיה עלינו לעשות בו חשבון נפש, איך למתן את השנאה הבין־יהודית. לבחון איך מעמיקים את שורשינו היהודיים, את האמונה בעצמנו, וכיצד ממתנים את השסעים בעמנו. האחריות לכך מוטלת על כל חלקי האומה, ממשלה ואופוזיציה כאחד. נזכור ונזכיר את חללינו, גיבורינו, שלחמו שכם אל שכם, שקורבנם לא היה לשווא. נישא תפילה לחירות החטופים במהרה. ולמרות הכל – חג שמח!