הטרם תדעו כי אנו צועדים לאבדון? אני פונה בחרדה ובתחינה לראש ממשלת ישראל ולשריה: הניחו לאלתר לכל היוזמות לשינוי החקיקה ולפיטורי ראש השב”כ והיועצת המשפטית לממשלה. פנייתי אינה מבקשת מכם לשנות את דעתכם בדבר הנחיצות של הצעדים המדוברים. היא גם אינה מתווכחת עימכם מטעמי צדק משפטי. יתרה מכך, לצורך הדיון וההגינות אני מוכן לקבל טענות שלכם כלפי בעלי תפקידים מסוימים וכלפי חלק מהמוחים נגד הממשלה. אבל שום נימוק שכזה אינו יכול להצדיק את חשיפתה של מדינת ישראל להתפוררות פנימית ולסכנה קיומית.

כאיש שומר מצוות אני נדהם מהתנהגותם של רוב השרים וחברי הכנסת שומרי המצוות. לכם אני צריך להזכיר עד כמה האחריות על כלל ישראל עומדת במרכז תחינותינו לקב”ה? מה יכול בעיניכם להצדיק את המשך התבערה הנוכחית? אי אפשר לדגול ב”תלמוד תורה כנגד כולם” ובאותה עת להתעלם מהאחריות לכלל האומה ולקיום המדינה, שהרי התורה דורשת מעִימנו כיסוד את קיומנו המשותף כעם. ובכלל, המצב שבו החלטות הרות גורל מתקבלות פה אחד זר לחשיבת הדורות שלנו. אין מישהו שמסוגל להשמיע קול אחר? אין מי שחושב שאולי גם “בצד השני” יש אמירה יהודית תקפה?

בנימין נתניהו, רונן בר (צילום: קובי גדעון, לע''מ)
בנימין נתניהו, רונן בר (צילום: קובי גדעון, לע''מ)

אני מודה בבושה שטעיתי במהלך השנתיים האחרונות לא מעט. האמנתי שראש הממשלה אכן חותר להסדרים פנימיים מוסכמים, גם אִם לא בדרך שהייתה נכונה בעיניי. האמנתי שאדם מנוסה כאריה דרעי יאמר בשלב מסוים: עוצרים את המחלוקת גם אִם אנו צודקים יותר מאחרים. האמנתי ששורה של חברי כנסת מהליכוד תציב קו אדום ברור, בעיקר לאחר פרוץ המלחמה הקשה הזאת. עובדה היא שבנושא חקיקת הגיוס הצליחו כמה חברי כנסת מהליכוד להקשות על קידום החוק הפסול. והנה בכל הנוגע להפיכה המשפטית ולפיטורי בעלי תפקידים מרכזיים לא מתארגנת שום התנגדות ממשית.

חשבתי שהגבורה שבה חזינו מאז פרוץ המלחמה תבייש את מנהיגינו בהמשך דרכם הנחרצת “לתקן” לכאורה את העולם, וטעיתי עד מאוד. אולם כשאני טועה, המשמעות מוגבלת ביותר. כשהנהגה שלמה מתכננת מצד אחד המשך צעדים צבאיים משמעותיים, ומצד שני אינה עוצרת בדרכה המפלגת, הטעות הרת גורל.

אסיים בחוויה אישית: לאחרונה אני זוכה להשתתף עם נכדתי שבכיתה ה’ במפגשים של סבים וסבתות עם נכדיהם. במפגש האחרון סיפרו המבוגרים על תולדות משפחותיהם ואני התרגשתי ונפעמתי. סבתא אחת, בת 85, סיפרה על ילדותה במוסקבה, על אביה הטייס שלא זכתה להכיר ועל הרדיפה האנטישמית שחוותה. סבתא אחרת סיפרה על ההקפדה היתרה בענייני הלשון העברית בביתה שמוצאו מתימן. שלישית סיפרה על הוריה שברחו מהנאצים ונשלחו למחנה בקפריסין על ידי האנגלים ששלטו בארצנו. כל אלה חיות היום במדינת ישראל, שהיא בעיניי פלא ונס, ואפילו לשלטון שבטוח בצדקתו אסור להרוס אותה.