בימים האחרונים אני מוצא את עצמי שקוע במחשבות נוגות-שחורות על אותם אלפים שמוצאים את עצמם מפוטרים, או על סף פיטורים, ואינם יודעים אם ביום המחרת ייאלצו להתחיל ללכת מדי בוקר ללשכת התעסוקה במקום לעבודה.
בעסקים הקטנים מודיעים על פיטורי 50 עובדי המפעל, בעסקים בינוניים על בין מאה למאתיים, בעסקים הגדולים כמו אופיס דיפו ובז"ן, המספרים מגיעים ל-800 ו-1,000.
אני נכנס לראש של סימה בירבקר (34), שאומרת את הדברים קורעי הלב הבאים: "יום אחרי הבגרות האחרונה שלי התחלתי לעבוד באופיס דיפו, תוך כדי העבודה התחתנתי וילדתי את חמשת ילדי. בשבילי אופיס דיפו הייתה יותר ממקום עבודה ופרנסה. זה היה הבית שלי. כשבבית המשפט נאמר לסגור את הרשת היה לי גוש בגרון, הבכי נתקע בגרון, הכאב היה עמוק לא רק בגלל הפרנסה, הרי המשכורת שם לא הייתה מי יודע מה גבוהה, זה מקום העבודה הראשון בחיי, ופתאום אני נשארת אחרי 17.5 שנים בלי עבודה. יושבת בבית ומחכה למכתב הפיטורים שיגיע אלי בדואר. קשה לי לחשוב על זה שמחר בבוקר אין לי לאן לקום ואין לי עבודה יותר. צריך לפרנס שבע נפשות ועוד יש משכנתה. לא יודעת על מה לחשוב".
אני יושב מול הטלוויזיה ורואה את הג'אנק-תוכניות, חושב על סימה שיושבת עם ילדיה מול אותו מסך בדירתה, היא רואה כמוני את כל הכוכבים הנוצצים בבגדים אופנתיים, היא וילדיה רואים ילדי עשירים שאמא קונה להם מותגים באלפי שקלים וחוגגים באירועי פאר מיוחצנים, ואני מדמיין את ילדיה שואלים למה להם יש ולנו אין, והיא מתכווצת ומפחדת לומר להם שמעכשיו יהיה להם הרבה פחות.
"אולי יראו אותנו בטלוויזיה". האח הגדול. צילום: פלאש 90
אני מדמיין את עובדי הקבלן עם שכר מינימום מינוס שיושבים עם ילדיהם ורואים את הפרסומות לאירועי החג הקרבים, שמחיר הכרטיס הזול עבורם הוא 150 שקל. הם יודעים שלא יוכלו להרשות לעצמם להוציא 1,000 שקל על אירוע ראוותני עם כוכבים מפלסטיק, וקשה להם לעמוד בפני תחינות הילדים.
סיפר לי חבר שהילדים שלו, בגילי 14-16, רוצים לנסוע לאולפנים של "האח הגדול" ולעמוד בשלב ההדחה במסלול שבו עוברים המודחים. כששאל אותם למה הם ענו לו: "אולי יראו אותנו בטלוויזיה". הוא לא האמין שהילדים שלו מטומטמים עד כדי כך. כשסירב להסיע אותם לבית "האח הגדול" איימו שיסעו בכוחות עצמם. הוא נכנע ולקח אותם.
אני שומע מבני גילי שהנכדים שלהם, בגיל העשרה, חולמים להתגלות באחת מתוכניות "הכוכב הבא", "X פקטור", "בית ספר למוסיקה" ושאר המרעין בישין שמנפיקים ערוצי הטלוויזיה. הסב הלא מאושר, כך הוא מספר לי, מסביר לנכדיו שהם לא יודעים לשיר, והם עונים לו שאולי הם לא יודעים מי יודע מה לשיר, אבל הם רוצים להיות מפורסמים.
התאווה להיות מפורסם או להיות כוכב מעבירה נערים על דעתם. הם מוכנים לעשות הכל בכדי לגעת באבק הכוכבים. הדוגמה הקלאסית היא אותן נערות שמוכנות לכל, על פי עדותן, בכדי להיות עם כוכבים. אני נזכר בשיר שהעבירה לי הזמרת אתי קסטרו, פרי עטו השנון של רון רוזנפלד: השיר מתאים בול לסיטואציה המתרחשת בעצם הימים האלו סביב הזמר, קרוב משפחתו, יחצנו, חבריו ושאר הנוצצים המקורבים אליו. הנה מילות השיר:
"כוכב מפלסטיק"
את רוצה להיות מלכה
להחזיק חזק בכתר
שיראו אותך בכל תמונה
לעבור את המסך
לעשות איזו פרסומת
החיים שלך הם הצגה
להתלבש גם בעירום
אם זה בסרט זה בסדר
להסכים ולא חשוב על מה
את הולכת על מסלול
שעולה כל כך ביוקר
צריכה להיות הכי חזקה
דרוש על פי התקנון
חזה יפה מסיליקון
חיוך מקסים וכוונה טובה
הנתונים שישים תשעים
פנים יפות על הפנים
ולעמוד יפה מול מצלמה
כוכב הערב לעולם יוצא
עכשיו תגיד לי מה עושים עם זה
והטעם מתוק רק לכמה דקות
פנטסטי נולד כוכב מפלסטיק
עוד מעט נדע
מי עשה היום כותרת
יחי המלך החדש
כל המדינה מדברת על הגבר
עם מי יוצא ומה לבש
ובחסות חברת פרסום
שמשלמת סכום עצום
תלבש מגבת גם כשקר נורא
תמכור את כל האישיות
תפתח כפתור תפתח חנות
בוא נקבל את הדבר הבא
כוכב הערב לעולם יוצא.....
* * *
תוך כדי הרהורים עולות לי בראש שתי תמונות. אחת שצילמתי, אחת שצולמתי בה. התמונה שצילמתי קשורה לאירוע שבו מעורב אחד האנשים שהערכתי מאוד, גבר גבר שעזב את ביתו בפולין בגיל 14 אחרי שנפרד מהוריו בתחנת הרכבת ויצא לארץ ישראל. את הוריו ואחיו הוא לא ראה יותר. הוא הגיע לקיבוץ, עבד בשמירה על היישובים מפני פורעים, הצטרף לפלמ"ח, הבריח לארץ אלפי מעפילים, נעצר על ידי הבריטים וברח, הגיע לדרגה בכירה ביותר בצה"ל. בן אדם נדיר באיכויות שלו.
אחד מבניו הסתבך בעניין כלשהו הקשור לסמים. הגבר כסוף השיער ביקש שאעשה לו סיבוב היכן שמבלים בני נוער כמו בנו. לקחתי אותו איתי והסתובבנו עד שלוש לפנות בוקר. הוא ראה איתי בני נוער בגילי 14-18 זרוקים ברחובות שיכורים, מתבוססים בקיאם. הוא ראה קטטות שיכורים שבהן מעורבים בני נוער. הוא היה הרוס. במיוחד זעזעה אותו התמונה של שלוש נערות מוטלות מסטוליות, טוטל-לוס, כשלצדן בקבוק וודקה מרוקן.
הלכו הערכים. בני הנוער של ימינו. צילום: נתן זהבי
התמונה השנייה שבה אני צולמתי כשהייתי בערך בגיל 14-15 צולמה במחנה עבודה בקיבוץ שאליו יצאנו במסגרת פעילות חברתית של הנוער העובד והלומד קן צפון. לבושים בפשטות, יודעים להבדיל בין חרצית לסביון, יודעים להגדיר פרפרים, לעשות קשר מוט וקשר שמונה, יודעים להקים אוהל בזריזות. הקטעים המיניים הכי סוערים שהיו לנו כמו נלקחו מתוך השיר של אריק איינשטיין "יש ערימה של חברה על הדשא", או אירעו בשעות הערב אחרי הפעילות בקן התנועה ברחוב ארלוזורוב פינת אד"ם הכהן, כשהיינו מרכיבים את הבנות על האופניים ושיערן המתבדר ברוח, שנגע בפנינו, גרם לנו ריגוש אטומי.
אני זוכר את גילה וולקן היפה, את עדנה הלפרין ואילנה שנקר, את רונית אליאן, את טלי, רותי, צפרירה ועוד רשימה ארוכה של בנות עשרה, שלעומת הדור של היום היו צדיקות יותר מהרבנית קוק. נכון שעברו עשרות שנים, התרבות השתנתה, צורת הבילוי השתנתה, החינוך, הלבוש, הנורמות - הכל השתנה - בחיים לא האמנו שהפרחיאדה שנראית היום במועדונים סביב הידוענים והסלברידרקעס תגיע לדרגות התת-רמה שאליהן הגיעה.
נתן זהבי עומד מימין והחבר'ה בקיבוץ
שוב חוזרות אלי המחשבות על הפועלים של מפעלי העוף, של פרי גליל, של מפעלי הטקסטיל, פניציה, בריל ואחרים. חלקם נסגרו, חלקם גוססים. יצא לי לדבר עם פועלים רבים שביקשו עזרה במאבקם נגד סגירת מקומות העבודה שלהם, כולם בלי יוצא מהכלל תמיד אמרו בכאב: "מה יהיה על הילדים שלנו?".
בכתבה פלצנית בתחילת השבוע אצל רפי רשף הראו קורס טיפוח לילדות בנות שבע שרוצות להיות דוגמניות. הן רוצות? אמא שלהן רוצה. זה נראה זוועה, כמו אותה כוכבת "מעושרות" שמפציצה על בתה הקטנה מותגים שיכולים לפרנס מאה משפחות של מפוטרים שנה שלמה.
אתה רואה כוכבות טלוויזיה מפוחלצות שמשקיעות בכלבן הקטן טונה כסף ומתגאות עד כדי בחילה-הקאה בכך שהכלבלב הזעיר נראה נפלא בסוודר החדש שקנו לו לחורף, וילדי המפוטרים יושבים עם ההורים ורואים את המראות, את הווילות המפוארות לעומת דירת שני החדרים הצפופה, את אירועי ההשקה שבהם מתחככים כל פלצני הביצה ומקבלים מתנות על עצם נוכחותם, שמביאה את מצלמות הטלוויזיה המחורבנת כדי להקרין בפריים טיים את גיבורי התרבות החדשים של העם הנבחר, עם הספר שהפך לעם של ספרים (מעצבי שיער). העם שהחליף את גיבורות התרבות אנה פרנק והמשוררת רחל בליהיא גרינר ואביבית בר זוהר.
והילדים האלו, שבסטטיסטיקה הם ילדי קו העוני, חולמים להיות כמו הכלומניקים הנוצצים שהם רואים על המסך, וחלקם יהיו מוכנים לעשות הכל כדי להיות כמו הכוכבים שמרצדים להם מול העיניים. לאן הגענו?
* * *
ביום ראשון בשעה 9:57 בבוקר צלצל אזרח עובר אורח למוקד מגן דוד אדום ודיווח על אדם ששרף את עצמו בפארק וולפסון, ברחוב דרך הטייסים, לעיני עוברים ושבים. כמו במקרים קודמים שבהם שרפו את עצמם, בשל מצוקה כלכלית, משה סילמן ז"ל, נכה צה"ל עקיבא מפעי, נהג הטרקטור תיאודור זוזוליה ואחרים - גם השבוע לא נזעקו פרנסי הציבור, שרים וחברי כנסת, הנשיא וראש הממשלה. נראה היה כאילו זה לא הזיז להם. אף אחד מהח"ככים החברתיים לא הגיע לנחם, לשאול, לברר את הנסיבות. אדישות מוחלטת.
הארגונים החברתיים כבר לא יוצאים מכליהם ומארגנים הפגנות זעם ברחובות. בכנסים כלכליים פלצניים במלונות פאר לא מאזכרים את הנשרפים על מזבח הקפיטליזם החזירי. חברי הכנסת היעני סוציאליסטים עסוקים בפריימריז של המפלגה האבודה. ב"ידיעות אחרונות" ובחדשות ערוץ 2 לא מזכירים אנשים ששורפים את עצמם.
הרבנים הראשיים של המדינה לא מפלבלים עיניהם אל עבר השמיים וזועקים מרה לעבר בורא עולם, למה קורים דברים כאלו בארץ הקודש - הם עסוקים בביזנס.
אף על פי שהשרוף תיאודור זוזוליה כנראה אוים על ידי אלמונים בגין חוב שכר דירה של כ-12 אלף שקל, וחשש שיפגעו בו בגין החוב, תיק החקירה בעניינו הסתיים בצורה הקלה ביותר לכולם: המשטרה קבעה נחרצות שהוא התאבד וזהו. למה? ככה. שרי הרווחה, הכלכלה והאוצר, שסיבות ההתאבדות קשורות בצורה זו או אחרת לתפקוד משרדיהם, לא הנידו עפעף, לא חקרו, לא דרשו, לא התענינו.
האזרח הקטן לא מזיז להם שערה בגבה. עד להודעה חדשה נמשיך לדוש בחבורת הזמר, בנערות המקהלה, בתאווה לא כבושה ובזימה, בכוכבים הבאים ובכוכבים הנופלים, כמו הכוכב האחרון, נכון ליום רביעי, כבוד הרב הראשי בדימוס, יונה מצגר, שהחליף את הרבנים אברג'ל ואיפרגן במדורי הפלילים וזוכה לאירוח פלוס שלוש ארוחות ביום על חשבון משלם המסים בבית המחסה לצדיקים באבו כביר.
פינת הגימטריה
הרב יונה מצגר = 611 = אידיוט חסר בושה
רני רהב = 467 = אני היפופוטם עייף
דני ביטון = 141 = אני סוטה