"חשבון נפש", הביטוי השחוק הזה שאנחנו אומרים כל פעם שמגיע "יום כיפור, הוא צירוף מילים מוזר. חשבון הוא הרי הדבר הכי שכלתני, מצומצם, מדויק ויבש. ו"נפש", היא מילה שכולה רוח, חופש  והתרחבות. דבר שאי אפשר לכמת במספרים. "נפש" זו מילה מדהימה לתאר אדם. אומרים, למשל, "אנחנו תשע נפשות במשפחה". איזו דרך נפלאה לומר שמהותו של האדם היא בעצם נפשו. השורש הזה קיים רק בשפה העברית, ואין לו מקבילה בשפות אחרות.

המילה PERSON, לדוגמה, מגיעה מהמילה "פרסונה" בלטינית שמשמעותה "מסיכה". אותה מסיכה שחבשו השחקנים על הבמה. כלומר בלטינית מהותו של אדם זו מסיכה. אז איך עושים חשבון לנפש? איך מצמצמים את כל מהותנו לחישובי חישובים, במיוחד בדור שבו שיפוטיות נחשבת כמעט מילה גסה, הרי כל כך הרבה יותר מקובל להכיל ולקבל את עצמך.

בעולם הישיבות לא לוקחים סיכון. במשך כל חודש אלול הולכים עם פנקס צמוד וכותבים. גם אני בצעירותי נהגתי כך ולצערי עוד לא שבתי לזה. הייתי כותבת רשימה ארוכה ומפורטת של מעשים שעשיתי ואני צריכה לתקן וגם דברים טובים שעשיתי, לשימור ולחיזוק.

אם היה צריך לעשות עמוד שער לפנקס הזה, היה כתוב בו "עבודת המידות". זוהי עבודה של ממש שבה אתה מזיע כדי לדייק את מעשיך, עמל כדי לדייק את שאיפותיך ואפילו מחשבותיך. כן, התפילות הארוכות והווידויים בבית הכנסת ביום כיפור הם המשך הפנקסנות של חודש אלול.

"על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים, על חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע, על חטא שחטאנו לפניך  בצרות עין". ועוד רשימות על גבי רשימות של התנהגויות שכולנו עושים מבלי דעת, ושאולי ביומיום התרגלנו אליהן, כמו שאמר רב הונא בשנת 290 לספירה, "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה (חזר עליה) נעשית לו כהרגל".

אז כדי שלא נתרגל אנחנו מזכירים לעצמנו, כמה פעמים בכל תפילה, את חטאנו ואת המקום הטוב שאליו אנחנו צריכים להתקדם. המשוררת זלדה הגדירה בשיר יפהפה את הרצון לדייק במעשים ולהיצמד לחוקי התורה. "לא ארחף בחלל/ משלחת רסן/ פן יבלע ענן את הפס הדקיק שבלבי/ שמפריד בין טוב לרע/ אין לי קיום/ בלי הברקים להיות שיפוטי כלפי עצמך. והקולות ששמעתי בסיני".

אבל למי בעצם אנחנו מתפללים? לא, אני לא מתכוונת לכפור, חלילה. אני מתכוונת לשאול אם אנחנו מתפללים לעצמנו, כדי להזכיר מהו תיקון המידות שעלינו לעשות עד שנפנים ונשתנה, או שזו תפילה לאל שימחל לנו וישמע את תפילותינו. יש סיפור יפה ומשעשע בתלמוד, שמספר שגם האל בכבודו מתפלל לעצמו ומבקש שאלוהים לא יכעס על ישראל. "יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מידותי, ואתנהג עם בני במידת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין".


למי בעצם מתפללים? צילום: אמיר לוי, פלאש 90

בהמשך מסופר שהאל אפילו מניח תפילין. בתפילין שלו, במקום "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". כלומר, יש הדדיות בינינו לבין האל. גם הוא צריך אותנו, גם האל צריך לעבוד על מידותיו.

לסיפור הזה יש מסר אופטימי: זהו סיפור של אמונה ביכולת להשתנות. ביכולת לעשות עבודה עצמית. ביכולת לעשות תיקון עצמי. אפילו הקב"ה בכבודו מנסה ומצליח. ואם כך, אחרי שעבדנו במשך חודש שלם על מידותינו ואחרי חשבון נפש, בסוף 40 הימים האלה שבין תחילת אלול ליום הכיפורים, אחרי כל המאמץ, אולי גם אנחנו יכולים להתפלל את התפילה הזאת על עצמנו: "יהי רצון שיכבשו רחמינו את כעסנו על עצמנו ונתנהג עם עצמנו במידת הרחמים".

בקצה "תפילת נעילה" צריכה לבוא התפייסות עצמית והחשוב ביותר, ההבנה שאנחנו יכולים להשתנות.