אחר הסעודה לשבירת הצום יצאו ז' טובי העיר מבתיהם ומיהרו לשוב אל בית הכנסת. כמתגנבים נכנסו ובאו אל בית הכנסת האחד, שעדיין עמדו בו המייתו ואימתו של היום הקדוש. בנוהג שבעולם, אין מפסיקין את הסעודה שלאחר הצום בבהילות ואין נחפזים לקום ממנה; אחת משום מטעמים שיש בה בסעודה זו בכל בית יהודי, ואחת משום טעמים שראשון בהם רפיון הגוף ואחרון בהם התעלות הרוח.

ואם כבר קם אדם מישראל מן הסעודה - הרי לא לבית הכנסת נושאות אותו רגליו, ששם בילה שעות ארוכות ורבות ביום הכיפור הזה כקודמיו; ואפילו תאמר יפים הניגונים ונעימה החברותא וגדולה התרוממות הנפש, הרי אחרי לילה ויום של קִרבה יתירה לרועה ישראל ולצאן מרעיתו טבעי שיהא אדם מתגעגע לביתו, לאשתו, לילדיו, לשולחנו.

אם כן, מה הריץ את זט"ה לכאן? ומפני מה מפשילים הם את הווילונות? היום הרת עולם - אומר האחד - חוזר כהד על אחד מפסוקי התפילה של היום שתם. מנענעים האחרים בראשיהם ושותקים. וזאת לדעת, ז' טובי העיר - אף אחד מביניהם אינו מן השתקנים. נהפוך הוא.

מכחכח אותו כהן אורפלי בגרונו ושב ואומר בקולו העמוק "היום הרת עולם". מן הקירות שספגו תפילת נעילה נרגשת מאין כמותה עוד עולים באוזני השבעה הדי "ע-נ-נו". זה מכבר נתרוקנה הקהילה מיהודיה וממנהיגיה, ונותרו בה רק זקנים וחולים וקטנים התלויים בהם. גברים לא נשארו בעיר. מי שהיה לו במה לשלם ומי שהיה לו אל מי לפנות מיהר ויצא. נשארו המאות שנותרו כצאן בלא רועה.

לא עבר זמן והקהילה הגוססת החלה להראות סימני חיות. מתוך הקהל קמו כמה אנשים נבונים ופעלתניים ונטלו בידם את הרסן. זה הציע את זה וזה האמיר את זה עד שנתכנסו כמאליו. ועד בן שבעה יהודים ישרים וטובים, אף זכה לכינוי העברי העתיק ז' טובי העיר, או בראשי תיבות זט"ה. נשתמרה המילה זט"ה בפי העם עד שנשתכח מקורה. היו אפילו שחשבו שמילה ערבית היא. במשך הזמן נתמסד הוועד וקבע לו מועדים לישיבות וזמנים לקבלת קהל - הכל בחדר קטן ומלא ספרים וגווילים באגפו העליון  של בית הכנסת. נתכנה החדר "אֹודט זט"ה", כלומר חדר זט"ה.

איור: ליאב צברי

נתיישבו השבעה ובהו זה בזה. מה נאמר ומה נדבר, אמר מוסא, מנהלו של "בית מדרש נשיא", ונתאנח. ומה נעשה, הוסיף אבו סלים בלחישה. שתקו האחרים, כביכול נתמצו כל השאלות, ותשובות ממילא אין להן.

נכנס אחרון מבין השבעה ואמר בלחישה: "בדקתי סביב-סביב. אין איש". החלו מחליפים קטעי ידיעות ששמעו כולם מאותו מקור - מן הרדיו שהיה משדר בלי הפוגה "בשורות" ניצחון עטופות ולפופות בשירי ניצחון ואפופות דברי שחץ ונאצה. הוסיפו מן השמועות שזה כמה שעות החלו מסתננות אל אוזני אנ"ש, נכנסות מהוססות ויוצאות מן הפה מעומסות, אחר שניזונו מפחדים שבלב.

השמועות פתחו במילים "פלוני סיפר לי שפלמוני האזין לשידורי ישראל ואמרו ש..." ונסתיימו בהזיות שעיקרן משאלות לב שהבשילו בלהט המאורעות המרעישים, כגון לחישות על שליח חרש מישראל שהוצנח זה עתה ובידו הוראות נוראות וכגון מעשיות על כוח מוטס שיבוא ויעמיס את כל יהודי העיר ויוציאם מעבדות לחרות.

"עת צרה ליעקב וממנה ניוושע", נתן החכם ביטוי לכיסופי גאולה אלה, שהיו באים הרבה בחלומות והיום צפו ועלו אל ההזיות שבהקיץ. "מהומה ומבועה. בוקה ומבוקה ומבולקה", הוסיף החכם וציטט, ובתוך כל זה לא ישימו הגויים לב למבצע הצלה שכזה. הם נלחמים על נפשם - ניסה מוסא להורידו מן העננים, אך החכם בשלו: עלינו להיות נכונים. פעמי משיח אנוכי שומע. על כנפי נשרים יוציאונו מעמק הבכא.

טובי העיר, אנשי מעשה כולם, נסחפו למרות רצונם והחלו מתכננים התארגנות למקרה שזה יבוא. היה בכך מרגוע ליצר העשייה שלא מצא לו אפיקים אחרים והיה בזה גם משום עידוד, שהרי ציפייה זו נשענה על הביטחון שהמתקפה הערבית האדירה תיבלם ותישבר. לא אנחנו צריכים לדאוג ולחשוב כיצד הם יינצלו מן הפורענות, אלא הם-הם המחפשים דרכים להושיענו שהרי אנחנו בראש דאגתם. מכאן, שלעצמם אין להם מה לדאוג וניצחונם בטוח, השם יתברך.

עמוק בלב קיננה חרדה שהנה תצלח דרכם של הרשעים והטנקים שלהם שיירדו מן הגולן, יבתרו את הגליל ויחנקו את ישראל. מה יהיה גורלה של הקהילה הקטנה אם אומנם, בר-מינן, ינצחו הפעם הערבים? האם ירצו להראות גדלות לב של מנצחים, האם ינצלו את ההזדמנות להראות יחסם המפריד בין ציונות ליהדות או ייסחפו, חלילה, בשיכרון מנצחים וישחטו ביהודים, גם פה גם שם? מחשבות ממין זה לא העז איש להביע בקול, אך בסתר הלב לא היה אחד שלא בחן ושקל - לכאן או לכאן, שלא פחד ורעד.

מה שברור הוא - אמר אבו סלים - שעלינו לכוף קומתנו עד שתעבור הרוח. הסערה. אפילו הפגישות שלנו חייבות להתמעט. לבל יתעורר חשד. ומאידך, מה מאיתנו יהלוך אם נדע כיצד נהיה מאורגנים ומחולקים ונכונים ליציאת מצרים אם יבוא אות משמיים?

זאת אפשר לעשות - אמר אבו סלים - אך יישאר נא הדבר סוד כמוס בינינו. נחלק את הקהילה לשבעה חלקים - הציע דאוד, צעיר הזט"ה - וכל אחד מאיתנו יעמוד כשר-מאה בראש מחנה, מוכן לכל הפתעה שתבוא; אם לטוב ואם למוטב, אינשאללה.

תאופיק אפנדי - איש הכספים והמסחר שבין השבעה - ישב ושתק. מחשבותיו נשאוהו הרחק אל עסקיו שהלכו ופחתו ככל שנתמעטה הקהילה. הסערה הזאת תשפיע רבות על העסקים. שאלה ישירה שהופנתה אליו עוררה אותו מהרהוריו. 

מה אני חולם? אני אגיד לכם. ראשית עלינו לזכור שאנחנו מוקפים, חומה אחת - חומת שכנים שמיעוטם סורים ומרביתם פלשתינאים עוינים, וחומת משנה האמורה להגן עלינו מזעמם של הללו - חומת שוטרים ושומרי חרש שהשלטון מגביר ומתגבר כל אימת שמתחוללת מלחמה ובכל עת שסכנת פרעות עולה.על כן  אל נא באשליות, יא נאס. הבה נתפלל שלא יינזקו אחינו שבארץ ישראל. ושמצבנו לא יורע. על גאולה משמיים, תרתי משמע, מעולם לא סמכתי. אפילו בחלומות.


היו דבריו עפר שהוטל על גחלים לוחשות. נתעמעמה התקווה. ניעורו החששות. ראה תאופיק אפנדי שנכנסו דבריו בלבבות ולא הבין מה גירש משם. נתלהב מדברי עצמו והוסיף: אומנם הלב דואב ודואג למה שקורה בארץ ישראל. אך כל מה שנוכל לעשות זה להתפלל. אומנם ברור שתהיה השפעה לתוצאות המלחמה הזאת גם עלינו. וגם על כך נוכל רק להתפלל. מה שנוכל לעשות נוסף לתפילות קשור רק בגורלה של הקהילה שלנו שכאן, בהנחה שהיא כאן ואנחנו כאן ועיקר העיקרים הוא להישרד ולהישאר יהודים.נענעו לו השישה בראשם בהסכמה ומיששו ברגליהם את האדמה שמתחת לרגליהם. מוצקה. אך רועדת.

השאלה היא - אמר נקאש, מתנער מדכדוכו - מה עושים כדי "להישרד ולהישאר יהודים" גם בשעת סופת מלחמת השמד הזו ולאחריה. מנמיכים קומה - פסק תאופיק - ומתחפרים. ומוציאים מראשם של הגברים הצעירים את המחשבות האנוכיות על בריחה. את הוריהם ומשפחתם הם מעמידים בסכנה. ומה שחמור מזה: מפרים הם בבריחתם את המאזן בין גברים ונשים, בין רווקים ורווקות, ודנים לייסורי תופת ולייאוש עלמות אומללות. גרועים הם מגברים המעגנים נשותיהם.

שוב אתה לטיעוניך הישנים - כעס עליו מוסא - כאילו לא נתחולל דבר היום הזה. אין זה ממין העניין שלשמו נקראנו. לא אנחנו עודדנו בריחת צעירים - נתלהט אבו סלים - ולא אנחנו נעצרם.
יהי השם עם הנמלטים. 
ויהי השם עם הנשארים. 
אמן.
כל המציל נפש אחת מישראל...

מכל מקום - תפס מוסא את רסן הישיבה - אין זה מענייננו היום.
ומה מענייננו היום?
אני מציע: ראשית, להרגיע את היהודים. ולנטוע בהם הרגשה שאין הם עדר בלי רועה.
אמת ויציב.
שנית: להתקשר עם השלטונות.
זאת אתה תעשה, תאופיק אפנדי...
... ולוודא שתוגבר השמירה על הרכוש והנפש.
ולרחרח מה באמתחתם ומה בלבבם.
מעלום (כמובן).
אני שב אל הצעתי - אמר דאוד - נחלק בינינו את הקהילה ונעמיד עצמנו בראש יחידות שתגענה כל אחת לכדי מאה ועשרים נפש, על כל צרה שלא תבוא, על כל פתח גאולה שיבוא, אינשאללה.
למה לא.

הוציאו את הפנקסים וחילקו. נתברר שרבים מן הנמלטים אחד-אחד טרם נמחקו מן הרשימות. לא יצאו משם עד שלא עדכנו את הרשימות ועד שלא בחנו את כל האפשרויות. כאשר לחצו ידיים לפרידה היו בעיניהם דמעות. איש לא ניסה להסתירן.