ערב יום כיפור, יום השנה ה-19 להירצחו של יצחק רבין, לכל אדם סביר ברור שמורשת רבין אאוט, מורשת יגאל עמיר אין. עוד מסתבר שלקחי מלחמת יום כיפור אאוט, ומניעי מלחמת צוק איתן, כמו מניעי מלחמת יום כיפור, הם אותם מניעים: רק לא מו"מ לשלום תמורת שטחים. אומרים שתפילות יום כיפור אמורות להבקיע שערי שמיים לצורכי רהביליטציה, אבל אם יש אלוהים ואם הוא באמת מה שמספרים עליו, אני משוכנע שאין שום סיכוי שייקח ברצינות את כל הפעלולים שהיהודים מפעילים כאן למטה כדי להימלט מחשבון נפש אמיתי.
חשבון הנפש הראוי ליום כיפור הנוכחי הוא לזקק ולהפנים כיצד מלחמות שווא הביאו אותנו למצב שבו חלק ניכר מן הצעירים הישראלים שוקלים להגר. יום כיפור הוא הזדמנות ראויה להתמודד עם המציאות הזאת באמצעות חשבון נפש שיודע לחבר את רצח רבין, שקטע את הדרך שמאלה, ואת מלחמת יום כיפור שפתחה את הדרך ימינה.
רבין עצמו לא היה שמאלן. להפך. העובדה שעשה את המעשה הנכון הייתה בניגוד גמור לדעותיו ולאופיו, והיא מוכיחה את גדולתו בהבנת המציאות ובקבלתה. הוא היה איש "אחדות העבודה", מפלגה שחנתה בקצה האקטיביסטי של החוויה הציונית על גבול ארץ ישראל השלמה, ולא היה לו סיכוי אמיתי להשתלב בצמרת המערך, שהיה בשליטת מפא"י.
חרף התוצאות הנוראות של מלחמת יום כיפור הצליח הדרג המדיני, בראשות גולדה מאיר, לשרוד את בחירות 74'. הרמטכ"ל דדו אלעזר, מועמד מוביל לכהן בממשלה אחרי הרמטכ"לות, הודח בידי ועדת אגרנט. אחריותו של סגנו, חיים בר-לב, שהיה מעורב במלחמה, הוצנעה. רבין, רמטכ"ל ששת הימים, סיים קדנציה כשגריר בוושינגטון, הוצנח למקום ה-20 ברשימה וקיבל ג'וב זניח כשר העבודה. כעבור כמה חודשים, אחרי מסקנות ועדת אגרנט, אולצה גולדה להתפטר.
דדו (מימין) מקבל תדריך מאלוף פיקוד הצפון יצחק חופי. ההחלטה הקרה של ממשלת גולדה הייתה להמתין עד שהמצרים והסורים יתקפו. צילום ארכיון: לע"מ
בבחירות הפנימיות גברה קבוצת מפא"י היונית-שמאלית על קבוצת רפ"י הנִצית-ימנית של פרס ודיין. רבין נבחר לראשות הממשלה והחל במסעו מעמדת הנץ הביטחוני לעמדת סוכן השינוי של השמאל. אומרים שהאסימון נפל לו כאשר שירת בוושינגטון והבין את משחקי הכוח העולמיים ואת מגבלות הכוח שלנו. עד אז הוא לא היה שונה בהרבה מהמח"טים של היום. חתירה למגע וחתירה לדרגה. כמו מרבית קציני הקבע גם רבין לא ניהל חשבונות מדיניים כוללים, אלא יישר קו עם הצמרת הפוליטית.
חבורת הצמרת של 73' - גולדה, גלילי ודיין - החליטה בקור רוח, חרף סימני מלחמה מובהקים, שלא להורות על מכת מנע שהייתה, בוודאות, מונעת קורבנות. הפקודות היו להשאיר את חטיבה 188 ברמה ואת החטיבה הירושלמית בתעלה, כשהן פרושות בדלילות לאורך הקווים. רוח המפקד הייתה של דיין, המפקד היה דדו, ושניהם ידעו בבירור שהגל הראשון של המצרים והסורים ידרוס אותם למוות.
הם אומנם קיוו שיש משהו באגדות על צה"ל המנפנף "מהר, חזק ואלגנטי" את כל הערבים, אבל ההחלטה הייתה אידיאולוגית ופוליטית, לא צבאית. בדיוק כמו ההחלטות של ממשלת נתניהו. לספוג מדי פעם מלחמה בצפון, בעזה ואינתיפאדה בגדה, לנהל מו"מ שקרי ולא לזוז מהשטחים. קורבנות? לבנו עם המשפחות. נזקים? ארנקנו לעוטף עזה.
ההחלטה הקרה של ממשלת גולדה הייתה להמתין עד שהמצרים או הסורים או שניהם יתקפו, ואז להחזיר בזבנג וגמרנו ולומר לעם ולעולם - עם אלה אתם רוצים שנעשה שלום? שניסוג מהשטחים שרוו דם נקיים? כך בדיוק נהגה ממשלת נתניהו בצוק איתן (הם התחילו וגו').
לא הייתה שום הפתעה במלחמת יום כיפור, כשם שלא הייתה שום הפתעה בצוק איתן. היה ברור לחלוטין שהלחץ במצרים לפני מלחמת יום כיפור, כמו הלחץ ברצועה ובגדה, יביא להתפרצות. ההפתעות היחידות שנרשמו היו המכות שחטפנו. אז והיום.
התנגשות בכיכר
אין לי ספק שבמלחמת יום כיפור, כרמטכ"ל או כפוליטיקאי, רבין היה מסכים עם גולדה ושות' - גלילי, דיין, דדו, זעירא ושאר מנהלי אותה מלחמה. בדיוק כפי שגנץ הסכים כיום עם ניהול המלחמה של נתניהו ויעלון. יש שמועות שגנץ הולך לוושינגטון ואולי יחזור לנו יצחק רבין השני. רבין הראשון, אגב, דחף לשיקום צה"ל אחרי מלחמת יום כיפור כדי להמשיך במדיניות תחזוקת השטחים.
רק בקדנציה השנייה נפלו אצלו הקוביות על השלום (שיגור ראש המוסד למרוקו לשיחות עם נציגי סאדאת) וההסדר עם הפלסטינים (החתימה עם ערפאת על מדשאות הבית הלבן). ההמשך כתוב בדם לבו שנדם.
וכך, ממעוף ציפור חשבון הנפש, לא נראה שהחברה הישראלית למדה את לקחי מלחמת יום כיפור ורצח רבין. עובדה: השבוע נבחר מני מזוז לבית המשפט העליון. אחרי הרצח הופיע מזוז בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט כיועץ המשפטי של הממשלה. לא היה קשר בין ההסתה לרצח ("איש לא הוכיח קשר") טען אז. מי שמבצע רצח מעין זה הוא אדם שחש שנשללה ממנו זכות הדיבור והמחאה. כאילו מדובר בהגנה על חופש הביטוי. הקדוש ברוך הוא מרזל מיהר לברך על הפסיקה: "מזוז צודק. רבין נרצח בגלל סתימת פיות".
נוסף על כך, יש למזוז עבר בעייתי כיועץ. הוא החליט לסגור את תיק חקירת הריגת מפגיני 2000 חרף המלצות ועדת השופט תיאודור אור, שקבעה שיש די ראיות בחלק מן האירועים להעמיד את האחראים לדין. כמו כן, תרם עוד כמה חוקים נוספים שהיו חלק מהתשתית הגזענית שצפה השנה כמו ענן רעיל שכיסה את עין השמש. למזוז, אגב, יש פה ושם דעות הפוכות, אבל במציאות של היום, הבון טון הוא הפסיקות הגזעניות.
רבין, יותר מכל ראש ממשלה אחר, היה גם ראש הממשלה של המגזר הערבי. ולא שהיה צמחוני. במלחמה כמו במלחמה. הוא רטן בקול רם על מעורבות בג"ץ ובצלם באינתיפאדה הראשונה ויעץ לשרון במלחמת לבנון, אבל ידע לעשות את הצעד הנכון בזמן הנכון וללכת לקראת ערביי ישראל והפלסטינים.
השנה מתקוטטים שני ארגונים על הפקת עצרת רבין בכיכר. הראשון מארגן עצרת א־פוליטית, עם כל תנועות הנוער, בעד אחדות (מזויפת) ונגד גזענות (המציאות המוכחשת) המוטמעת בחלק מתנועות הנוער. הארגון השני מארגן עצרת פוליטית ברוח מורשת רבין. המארגנים (ביניהם בנו
של רבין, יובל) מניחים שרבין היה תומך ביוזמה הסעודית. עמדותיו המשוערות של רבין, כמו התכנסות לגבולות 67', הן הגדרות אובייקטיביות ומקצועיות של האינטרס הישראלי הביטחוני. העמדות הללו הפכו כיום לעמדות של "שמאל".
הבונוס המוסרי של הפסקת הכיבוש נחשב בכלל כשמאל קיצוני. מי שמעז להביע דעה מנומקת ומוסמכת מתוך מערכת הביטחון הוא "פוליטי" ו"בוגד", כמו במקרה מכתב חיילי 8200. מישהו יכול להסביר לי מה "פוליטי" או "שמאלני" בניתוח שמוכיח שגבולות 67' יביאו לרגיעה עם מרבית מדינות ערב?
המסביר המרכזי, אגב, הוא ראש ממשלת ישראל הנוכחי. איש הגם וגם שאינו מגמגם לעולם. גם ביטחון וגם שטחים וגם שלום עם ארצות ערב. גם שתי מדינות וגם מאה התנחלויות. וגם מלחמות כמובן.