1. "שלום עכשיו" יכלה לעשות רעש וצלצולים מהבנייה המתוכננת בגבעת המטוס בירושלים הרבה יותר מוקדם מהרגע שבו בחרה לעשות את זה, שנייה לפני פגישת נתניהו-אובמה. שום דבר חדש לא קרה עכשיו. הפרויקט הזה לא נולד אתמול. דווקא משום כך, להודעה הזו, בעיתוי הזה, הייתה משמעות מעניינת. היא הייתה הודאה רשמית ופומבית מטעמה של הנציגה הוותיקה והמרכזית של השמאל הקיצוני שאין לה עוד השפעה בשיח הישראלי.

שהדרך היחידה שבה היא יכולה לעשות משהו כדי להילחם בעמדותיו של הרוב כאן, עוברת בניסיון לקומם עלינו את אומות העולם. אבל זו "שלום עכשיו", שאת תפיסתה בעניין ירושלים אנחנו מכירים. מעניינת הרבה יותר הייתה תגובתה של התקשורת הישראלית, בחלקה הגדול, לעסקת הרכישה שהעבירה השבוע 25 דירות בכפר השילוח, שכונת סילואן בפי הערבים, לבעלות יהודית. המהלך הזה הציב בפני לא מעט עיתונאים אתגר של ממש. שהרי מצד אחד, אין זה סוד שהתקשורת הישראלית, בהכללה, אינה אוהדת שום מהלך שבו ערבי מוכר בית או קרקע ליהודי, ולא משנה אם זה קורה בנצרת עלית, בגבעת אסף או במרחק של מטר וחצי מהר הבית והכותל המערבי.

מצד שני, לא נעים להביע את העמדה הזו בקול, שהרי בסך הכל נערכה כאן עסקה פשוטה בין שני צדדים, אחד שרצה למכור ואחד שרצה לקנות. ומה נגיד? שערבי יכול לגור בקטמון ובגבעה הצרפתית אבל יהודי לא יכול לגור בכפר השילוח? מה אנחנו, גזענים? אז מה עושים מול הבעיה הזו? לא אומרים את הדברים באופן ברור. רומזים. קורצים. מפזרים ריח מסריח של בעייתיות בתקווה שהמאזין או הקורא יסיקו את המסקנות לבדם. הכותרת באתר האינטרנט של ערוץ 10, לדוגמה, בישרה השבוע: "כך משתלטים פעילי הימין על הכפר הפלסטיני סילואן".

לא סתם נבחר הביטוי "כפר פלסטיני" לשכונה הירושלמית סילואן. זה ניסיון מניפולטיבי להישען על הבורות של חלק גדול מהציבור, שאיננו יודע היכן בדיוק נמצא המקום הזה, כדי להביא אותו לחשוב שאולי מדובר במשהו שמזכיר התנחלות באמצע הקסבה של ג'נין.  אגב, הניסוח הזה, המכנה רכישת בתים  לגיטימית "השתלטות", שמור ליהודים  בלבד. שִלחו צוות של ערוץ 10 לשכונת וולפסון בעכו - שכונה שהייתה פעם יהודית עד שאלה ברחו, כשערבים החלו לרכוש בה דירה אחר דירה - ותגידו  לי אם יש סיכוי שהוא יחזור משם עם הכותרת "כך משתלטים הערבים על עכו  היהודית".

סילואן. אתגר עיתונאל של ממש. צילום: יונדתם זינדל, פלאש 90

גם ב"מה בוער" בגלי צה"ל ניסו  לשוות לעסקה ריח לא נעים, בלי להציג  בדל ראיה למשהו שמלמד על בעיה כלשהי. "השכונה מתעוררת הבוקר עם  25 בתי מריבה חדשים", דיווח הכתב יותם ברגר. למה "בתי מריבה"? כי עבור  ברגר, כשיהודים קונים בתים בירושלים  זו כבר סיבה ל"מריבה". מדובר בשיטה  ידועה ומוכרת לצביעת נושא בצבע שנוי במחלוקת. אם אפשר להדביק את התואר "מריבה" לכל מה שאין עליו הסכמה, הרי שכל הצבעה בכנסת היא "הצבעת מריבה", כל פסק דין בבית משפט הוא "פסק דין מריבה", וגלי צה"ל היא "תחנת מריבה".

הגידו לי מתי משתמש העיתונאי בכינוי שכזה, ואומר לכם מה דעתו הפוליטית בסוגיה. כך או כך, הניסיון לזרוק פצצת סירחון על מהלך רכישת הבית נמשך כשהכתב סיפר עוד שהרוכשים היהודים "טוענים שהדירות נרכשו כדת וכדין", וגם ש"הפלסטינים בשכונה טוענים שהדירות לא נקנו כחוק ופלשו לנכסים שלהם".

בואו נפרק רגע את הדיווח הפוליטי המקושקש הזה. בעסקת נדל"ן יש רק אדם אחד שיכול לטעון ברצינות שהרכישה בוצעה שלא כדין, שזייפו את חתימתו, שפלשו לנכסים שלו. לאדם הזה קוראים המוכר. שהרי ממתי "פלסטינים בשכונה" יודעים על אילו ניירות חתם השכן שלהם מהרחוב ליד, ואם העסקה כשרה או לא?

ובכלל, מה "הפלסטינים בשכונה" רלוונטיים לשאלת חוקיות העסקה? האם כשלאחד הבתים ברחוב שלי נכנס דייר חדש, מישהו בכלל יקשיב לי אם אטען שאני חושד שהעסקה נעשתה שלא כדין? מה לי ולעסקה הזו? האם ה"פלסטינים בשכונה" קיבלו את טיוטת החוזה לפני שהוא נחתם? האם הם היו מעורבים במו"מ? האם בכלל ידעו עד לרגע כניסת היהודים לבית, שבכלל מתנהל מו"מ כזה?

על עובדה אחת חשובה, הכי חשובה, אסור לדלג. בעלי הבית הערבים, אלה שמכרו את הנכסים, לא השמיעו עד לרגע זה שום קול. הם לא הלכו למשטרה להתלונן על כך שיהודים גזלנים נכנסו להם בלי רשות הביתה. הם לא רצו לבית המשפט כדי להוציא צו מניעה נגד כניסתם אל הנכס. מכאן ברור שהיחידים שמערערים על חוקיות העסקה עד לרגע זה הם כמה כלי תקשורת שלא ראו רבע מסמך ואין להם על העסקה הזו מושג ירוק.

"הטענה של הפלסטינים היא שהיו כאן, כרגיל, מעשים שהם כמובן של אנשים ששילמו להם הון תועפות, ולחצו עליהם", פתח רזי ברקאי, "והפלסטינים מגדירים אותם בוגדים, וגם אם יש חתימה, החתימה הזו לא נעשתה מרצון טוב אלא זו חתימה שהושגה במרמה". זה משפט ששווה התייחסות. ראשית, כאמור, בניגוד גמור לקביעה של ברקאי, אין עד לרגע זה שום טענה של אף אחד שגר פעם בבתים הללו, על כך שהחתימה הושגה במרמה. פשוט אין. שנית, לא לגמרי הבנתי מה הבעיה של רזי עם זה שהקונים היהודים "שילמו הון תועפות".

ואם הם היו קונים ברבע מחיר, בזיל הזול, העסקה הייתה מחליקה לו בגרון יותר בקלות? אבל ההערה המקוממת ביותר הייתה זו שנאמרה על ידו כלאחר יד: "הפלסטינים מגדירים אותם (את המוכרים - ק"ל) כבוגדים". היא מקוממת משום שאנחנו מוכנים לקבל כסבירה את התרבות הזו, שבה מי שמוכר בית ליהודי נחשב לבוגד ועליו לברוח מהארץ כדי שלא יעשו לו דאע"ש. לרזי אין על זה מילת ביקורת. זה לא נראה לו מוזר. וזה מעניין. כי כשהרב שמואל אליהו העז לומר משהו נגד השכרת דירות לערבים, הארץ געשה והתקשורת הציגה אותו כגזען. גם רזי. אז למה כשערבים עושים את זה, זה נשמע פתאום מובן והגיוני?

בעצם, למה ללכת רחוק? לפני חודש וחצי התגלגל בתקשורת סיפורו של ד"ר עלי זועבי, רופא ערבי שרכש בית בנורית, יישוב שהולך ומוקם בגלבוע. כשכמה מאנשי היישוב הבחינו בפייסבוק בתמונות בנו של זועבי עם דגל פלסטין והביעו את התנגדותם למגוריו לצדם, התקשורת גינתה אותם בחריפות, רזי הציג אותם כחבורה של גזענים וראיין את זועבי בהמון אמפתיה. עכשיו תסבירו לי למה כשיהודי לא רוצה ערבי לידו הביקורת מופנית אל היהודי, וכשערבי לא רוצה יהודי לידו, הביקורת לא מופנית אל הערבי? איפה בדיוק נולד המוסר החמקמק הזה?

2. לפני כמה שבועות טיפלתי כאן בהחלטה של מנכ"ל רשות השירות הלאומי-אזרחי, שר שלום ג'רבי, לבטל את האישור שניתן לארגון "בצלם" לקבל מתנדבים, ועסקתי גם בהתגייסות המהירה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, כדי לסייע ל"בצלם". השבוע פרסמה זילבר חוות דעת מלומדת, המבטלת את החלטתו של ג'רבי. ההחלטה הזו לא הפתיעה איש, ובכל זאת יש בה כמה עניינים המחייבים התייחסות.

זילבר בחרה להתחיל אותה עם כמה שורות מתוך שירו של אהוד בנאי "ניצוץ האהבה". "את מה שאני רואה לבן, אתה רואה שחור... מה שבשבילי שלום, לך זו מלחמה". מדובר בשיר נפלא, שבהרבה מאוד הקשרים אפשר ללמוד ממנו, אלא שבהקשר שבו הוא מופיע כאן, הוא מבטא בעיקר תפיסה פוסט-מודרניסטית מסוכנת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אין אמת מוחלטת אחת. אין טובים ורעים. הכל בעיני המתבונן. ארגון "בצלם", כך חשבו ברשות השירות הלאומי-אזרחי, לא ראוי לקבל מהמדינה מתנדבים לפעולותיו. למה? משום שהוא פועל נגד צה"ל.

משום שהוא מוציא בעולם הרחב את דיבתו של צה"ל רעה, כצבא שמבצע פשעי מלחמה. משום שהוא מסייע לארגונים שמנהלים חקירות נגד חיילינו. וכשזילבר מצטטת את השיר של אהוד בנאי - שלפיו מה שנראה לאחד שחור, נראה לשני לבן - היא אומרת בעצם שלמדינה אין עמדה ברורה בשאלות שמעלה "בצלם". אחד רואה בצה"ל צבא מוסרי, שני רואה בצה"ל ארגון שמבצע פשעי מלחמה, ולשכת היועץ המשפטי לממשלה יושבת על הגדר ביניהם. זו עמדה לגיטימית, ודינה זילבר - זרועה הארוכה של מדינת ישראל, שליחתם של אזרחי ישראל ושל חיילי צבא ההגנה לישראל - לא יודעת מי צודק.

ולא, הגברת זילבר, אין לסיפור הזה שום עניין עם חופש הביטוי. כי חופש הביטוי מחייב אותך לאפשר ל"בצלם" לנהל קמפיינים נגד צה"ל. חופש הביטוי לא מחייב אותך לסייע לקמפיינים הללו באמצעות מתנדבים מטעמה של המדינה ובמימונה. זילבר גם קובעת ומזהירה שהחלטתו של ג'רבי "פותחת פתח מסוכן לפוליטיזציה של רשות השירות הלאומי-אזרחי, אשר תיתן הכשר לביטויים מסוימים ולאחרים לא". אם לא הייתי יודע את האמת, החשש הזה של משרד המשפטים היה ממש נוגע ללבי.

לפני כמה שבועות פסק בית המשפט בעניינו של איש ימין והרשיע אותו בסדרה של עבירות הסתה נגד פרקליט המדינה, שי ניצן. טרם ההרשעה בדקה השופטת כיצד מתייחס שי ניצן בעצמו לתלונות שמוגשות אליו מימין ומשמאל בגין עבירות של הסתה, ומתחה עליו ביקורת חריפה. "לא ברור מדוע הסתפק שי ניצן בהתנצלותו של סולן להקה (שקרא להרג חיילים - ק"ל.)... כיצד אף לא נפתחה חקירה פלילית נגד אנשי שמאל הקוראים לסירוס מתנחלים... מדוע רק נשלח מכתב אזהרה למפגינה הקוראת מוות ליהודים?".

בסיום דבריה העירה השופטת הערה נוקבת על האכיפה הבררנית של פרקליט המדינה ניצן. "אין בידי לקבוע אם מניע זר או מטרה פסולה בצדה, אך לפחות נראית שרירותית ופוגעת בשוויון". על רקע זה, מומלץ לדינה זילבר, שהחשש מפני פוליטיזציה בשירות הלאומי טורד את מנוחתה, לספר לנו קודם מה מתכוונים לעשות אצלה במשרד בעקבות הקביעות חסרות התקדים הללו ביחס לשיקול הדעת המפלה של פרקליט המדינה, הקולגה שלה. אחר כך נתפנה לדבר על פוליטיזציה אצל אחרים.

3. ביום ראשון זיכה בית הדין 3 לערעורים, בפעם השנייה, נגד מילואים ששירת בשייטת והואשם בביצוע אונס בחיילת. פסק הדין הזה מוציא את המתלוננת נגדו רע מאוד. בערכאה הראשונה קבעו שלושה שופטים כי "גרסתה אינה עולה בקנה אחד עם הראיות האובייקטיביות שנאספו", כי "גרסתה מוטלת בספק" וכי "קיימות מספר תמיהות בגרסתה". בין השאר, המתלוננת נתפסה בשקרים של ממש ואף הודתה בהם על הדוכן.

סילואן השבוע. צילום: סלימאן חאדר, פלאש 90

שלושת השופטים שדנו בערעור אימצו את קביעת הערכאה הראשונה, פסקו שאיכון שנערך למכשירי הטלפון הסלולרי של הנאשם באונס ושל המתלוננת "עומד בסתירה חזיתית לגרסת המתלוננת בחקירה", וכי ישנה "מסה קריטית של ראיות המכרסמות במהימנותה של המתלוננת". גרסתו של הנאשם, בניגוד אליה, נתפסה כאמינה. דקות ספורות אחרי מתן פסק הדין, בחרה יעל דן לשדר בגלי צה"ל ראיון בן כ-20 דקות שהקליטה עוד קודם לכן עם המתלוננת. זה היה מעשה עיתונאי שפל.

השיחה האמפתית והנוגעת ללב נשמעה כאילו לא ניתן רק לפני רגע פסק דין שזורק את המתלוננת ואת סיפוריה מכל המדרגות. החיילת סיפרה בשידור על היותה "קורבן", על כך ש"הוא הרס לי את החיים" ועל זה שיחסי המין שקיימו "לא היו בהסכמה". לבקשתה של דן, שפרגנה לה ב"את מדהימה", היא גם העבירה מסר למתלוננות אחרות. וכאילו לא די בכל זה, דן גם העלתה פעם נוספת את המתלוננת כדי לקבל ממנה עוד כמה שורות בשידור חי, אחר כך העלתה לשידור גם את התובע שנוצח בזה הרגע ואז, אחרי 25 דקות שבהן נטחן הנגד המזוכה עד דק, נזכרה "אני אתן זכות תגובה קצרה גם לעו"ד עודד סבוראי".

סבוראי, פרקליטו של הנגד, חבט ביעל דן בכל הכוח על המעשה הלא עיתונאי שלה, ובדין עשה את זה. דן ניסתה קודם לכן לחפש תירוץ למה שעשתה. "מתחקיר שאנחנו ערכנו, שמענו ממי שהיו חיילות נוספות בבסיס, עם אותו איש מילואים, שהיו אירועים נוספים... רק שהמתלוננות, אחת או שתיים שאנחנו יודעים עליהן, התחרטו". ראשית, לא הבנתי משהו. אם יעל דן ערכה תחקיר ושמעה עוד מתלוננות, היא לא יודעת אם מדובר באחת או בשתיים?

היא לא זוכרת עם כמה מתלוננות היא דיברה? שנית, אם יש מתלוננות אחרות, שתביא אותן. אם היא מסוגלת לעמוד מאחורי תחקיר שיקבע שבית הדין טעה, שתלך על זה עד הסוף. אבל להמתין שהנאשם יזוכה בפעם השנייה, וחמש דקות אחרי הזיכוי לשפוך שוב את דמו במשך 25 דקות, עם סיפורים שבית הדין דחה אותם לפני רגע בזה אחר זה? זה לא רק פאול עיתונאי כבד. התנהגות אוטומטית כזו - שמחבקת כל מתלוננת, גם אם היא נתפסת כשקרנית, רק משום היותה אישה - היא האויב הכי גדול של המאבק נגד פגיעה בנשים.