יש אנשים שלא אכפת להם להיות רעים. מבחינתם, העולם אכזר וזו הדרך היחידה להסתדר בו. תדמית טובה זה משהו שפשוט לא מעניין אותם. אבל יש אנשים שתדמית הצדיק חשובה להם מאוד. לפעמים אפילו יותר מדי. אולי לא סתם אומרים שכדי להיות צדיק, אדם צריך קודם כל להיות בטוח שהוא לא צדיק. החיים הם מורכבים, ולא כל מעשה שנחשב בחוגים מסוימים לטוב מסתיים בתוצאה טובה.

קחו לדוגמה את תנועת "שלום עכשיו", שקמה עם הרבה כוונות טובות. אבל מה קרה לה עם השנים? בזמן שנתניהו נפגש עם אובמה בשבוע שעבר, דאגה התנועה להטיל זרקור על אישור בנייה בגבעת המטוס בירושלים שמעבר לקו הירוק, כאילו מדובר בחדשות או בחשיפה. אבל האישור היה טכני בלבד על החלטה שהתקבלה כבר לפני שנה וחצי, וכוסתה בתקשורת.

אז מה המטרה במהלך כזה? ומה התוצאה? קצת קשה להאמין שעומדת מאחוריו חשיבה שנובעת משלום או מאהבה. למען הסר ספק - אני נגד התנחלויות, נגד בנייה מחוץ לגושים הגדולים, בעד שתי מדינות, אבל זה לא קשור.

קצת אירוני שהבלגן העכור המקומי היה פרי של גוף המכנה את עצמו "שלום עכשיו". איך המהלך הזה תרם במשהו לשלום או לקירובו? הרי הוא תרם רק לעוד שנאה. עוד שנאה לישראל, שעל כל מהלך שגוי צריכה משום מה לקבל עשרה גינויים, ולא רק אחד. ועוד שנאה בין נתניהו לאובמה, שלמרבה הצער קיימת ממילא. באמת תודה לכם, תנועה יקרה.

גבעת המטוס. איך המהלך הזה תרם במשהו לשלום או לקירובו? צילום: מרק ישראל סלם

גם הצביטה בלב מדברי הרמטכ"ל בני גנץ בראיון החג גרמה למחשבות דומות. "החברה הישראלית כמעט הקריבה את צה"ל", הוא אמר. זו לא פעם ראשונה שנאמרים פה דברים כאלה. בכירים רבים בצה"ל כבר הצהירו שהם חשים בזלזול ובעוינות של החברה כלפיהם בשנים האחרונות. למה פתחנו חזית נגד חיילינו? ברור שיש בעיות עם הצבא ועם התקציב שהוא דורש, אבל קשה להסכים שהדרך היחידה לתקן את זה היא במחיר של שטנה כלפי אנשים שחלק ניכר מהם מחרפים את נפשם באמת, ולא באופן מטפורי, כדי להגן עלינו.

יכול להיות שהעצירה המוחלטת הזו של יום כיפור היא בדיוק מה שהיה צריך כדי לראות שהשתרשו פה כמה נורמות מאוד רעות, מתוך כוונות לכאורה טובות. מתי הפסקנו להבדיל בין ביקורת לגיטימית, מורכבת ואחראית, שמטרתה לבנות ולתקן, לבין השמצות פרועות וטינופת משולחת רסן?

טוב לרצות שלום, אבל לא מקרבים אותו על ידי יצירת סכסוכים. טוב להילחם בשחיתות, אבל לא דרך חשדנות חסרת גבולות המתירה דמם של אנשים. התנהלות כזו היא מקארתיזם, לא נאורות. אין קו דק, אלא קו מאוד עבה המפריד בין ביקורת ודרישה להתייעלות לבין קמפיין שיטתי המכפיש כל איש קבע וצובע אותו בצבעים מושחתים. לא צריך לאפשר באדישות לשפה המתלהמת להמשיך להשתרש כביטויים שגורים בפי פוליטיקאים מסוימים, וגם בפי מספר עיתונאים.

דמוקרטיה היא כבוד לפרט. יש דרך לבקר, ולהשיג דברים באופן מכבד ותרבותי. קל להיגרר למקומות של שנאה, פשוט כי זה מאוד אנושי. אבל בואו נאמר את האמת: לשנוא ולהזיק בשם הצדק והשלום - זה לא בדיוק ערכי.