חסד עשו עמנו ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון כשהתירו לפרסם את עדותו של סא"ל יונה
בנדמן ז"ל, ראש זירת מצרים בחטיבת המחקר של אמ"ן בזמן מלחמת יום כיפור. לא שעדותו לפני ועדת אגרנט מחדשת משהו שלא ידענו.
הביטוי שבו השתמש בנדמן כיממה לפני פרוץ המלחמה - "סבירות נמוכה" - כבר נחקק בתודעה הביטחונית־לאומית-אסטרטגית של מדינת ישראל לדיראון עולם. היד רועדת והלשון מהססת כל אימת שצריך לכתוב או להשמיע אותו גם בהקשר אחר.
פרסום עדותו בא לאחר שבסוף השבוע התפרסם ראיון ארוך, פרק ראשון מתוך שלושה, עם מפקדו של בנדמן, ראש אמ"ן בזמן המלחמה אלי זעירא. הראיון מוצג כ"נדיר". הוא לא נדיר והוא מיותר. כל כמה שנים, ערב יום כיפור, מגיח זעירא ומנסה לחזור לתודעה הציבורית עם ה"אמת" שלו. אמת שהיא בעצם ניסיון לשכתב את ההיסטוריה. זעירא כתב לפני כעשרים שנה ספר שבו הציג את גרסתו. הספר עובד לגרסה מעודכנת לפני כעשור. מאז הוא גם מרבה לתדרך עיתונאים וחוקרים ולהופיע בכמה ראיונות שבהם הוא מנסה להתנער מאחריותו למחדל המודיעין ולהטילה על אחרים: פקודיו, כמו בנדמן; המוסד ומי שעמד אז בראשו, צבי זמיר; והדרג המדיני בראשות ראש הממשלה אז, גולדה מאיר.
אלי זעירא במהלך מלחמת יום כיפור צילום: עיתון במחנה
אך לשיא חוצפתו ולמעשה הנתעב ביותר הגיע זעירא כשהחל להדליף לפני כשני עשורים לעיתונאים ולחוקרים שסוכן הצמרת הבכיר האיכותי ביותר שהיה בעת ההיא למוסד, המצרי אשרף מרוואן, היה סוכן כפול שהזין במתכוון את ישראל במידע כוזב.
זהו שקר, כפי שכבר קבעו ועדות בדיקה פנימיות במוסד ובאמ"ן. מרוואן היה סוכן אמין ולא כפול. גם המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט תאודור אור קבע זאת, בפסק בוררות בין זעירא לזמיר.
כנראה בעקבות חשיפת שמו בידי זעירא, נרצח מרוואן לפני שבע שנים, ככל הנראה בידי חוליית חיסול של המודיעין המצרי. מי שמזין במידע לא אמין הוא אלי זעירא. חבל שעיתונאים וחוקרים נופלים שוב ושוב (ברצון רב ובחדווה) למלכודת שלו.
כפי שכבר עולה מאלפי המסמכים שהותרו לפרסום בשנים האחרונות בארכיון המדינה ובארכיון צה"ל, הכישלון היה משולש: מדיני, צבאי ומודיעיני. ממשלת גולדה ושר הביטחון משה דיין לקו בסנוורים והתבשמו בתחושה "אימפריאלית". היא סירבה לכל הצעה להסדר מדיני שהעלה נשיא מצרים אנואר סאדאת ומתווכים בינלאומיים.
במישור הצבאי ההכנות למלחמה היו רשלניות ובהיבט המודיעיני אפשר להזדעזע שוב מהשאננות שאחזה באמ"ן, שלמרות כל הסימנים המעידים במשך תקופה ארוכה, כי פני מצרים וסוריה למלחמה, לא נתן לעובדות לבלבל את הקונספציה לפיה הערבים לא מסוגלים - ולכן גם לא יפתחו - במלחמה.