1. מעולם לא נתקלתי בשמה או בתמונתה של שרת החוץ של ליכטנשטיין, ונדמה לי שאף פעם גם לא ביקרתי שם, אבל השבוע, בנאומה בפני העצרת הכללית של האו"ם שעה קלה לפני נאומו של נתניהו, היא אמרה דברי טעם. וכך אמרה אורליה פריק: "הגברים היו אחראים במשך שנים רבות מאוד גם על ענייני המלחמה וגם על ענייני השלום - התוצאות שלהם לא היו כל כך טובות".
הגברת פריק צודקת בהחלט. תמונת המצב בעולם בניהול הגברי לא תואמת את רצון ההמונים ברחבי העולם, שמבקשים לעבוד בכבוד, ושיהיו להם ולמשפחותיהם אוכל וקורת גג. אם יתווספו לכך חינוך, איכות חיים וסביבה, שירותי בריאות ורווחה ברמה טובה - מצוין.
נאומו האומלל של אבו מאזן לפני שבוע מעל בימת האו"ם החזיר את האמון בין שני העמים שלוש שנים לאחור. יש להניח כי יו"ר הרשות היה מודע לכך, וספק אם גורמי המודיעין בצד הישראלי הופתעו. כפי שכתבתי לפני שבועיים, אבו מאזן נהנה ממעמד של ראש מדינה ללא אחריות על מדינה. המצב הזה נוח לו, והוא חושש לקבל החלטות כואבות ולהגיע להסכמים. עם ישראל הוא מנהל יחסים מיוחדים של "הגורם המתון" מול חמאס מצד אחד, ומיד כש"הדלי מתמלא בשמן טוב" לגלגלי המו"מ - הוא בועט בו.
אבו מאזן יודע היטב כי דברי השטנה והמרמה שנשא לא יתקבלו בעצב ולא בדיכאון בצד הישראלי, אלא בשמחה ובצהלה, ויתורגמו מיידית למסרי "אין פרטנר", "קריעת המסיכה" ו"אמרנו לכם". רק לפני חודש, בצוק איתן ולאחריו, אבו מאזן הצטייר לרגע כבן ברית להתקדמות ביחד עם ישראל, עם מצרים ועם ירדן מול חמאס וארגוני טרור נוספים. כעת הוא מתגלה פעם נוספת כמי ששם את טובת עמו בצד למען תועלתו האישית, ומספק לממשלת ישראל ולראשיה את כל המסרים הנכונים מבחינתם.
הבעיה היא שאנחנו, עם ישראל, ולצדנו העם הפלסטיני, "אוכלים את החרא" של המנהיגות ששורדת דרך פרנסת האיבה המתמשכת, וזה באמת קצת עצוב. וכשזה בא עם גשם ראשון ושמיים קצת אפורים ועם הבנה של מה שקורה מסביבנו - זה אפילו קצת מדכא.
2. השבוע, בבואו לסכם את מבצע צוק איתן בכנס בתל אביב, אמר שר הביטחון משה (בוגי) יעלון כי לחמאס נותרו רק 2,000 רקטות מתוך כעשרת אלפים שהיו ברשותו בתחילת המלחמה. נו? אז מה? מה זה בדיוק משנה? אז נשארו 2,000 ובחודשים הקרובים הם ייצרו עוד 8,000, אם לא יותר, ואז גם זה לא יגיד כלום.
אחרי התחקירים צה"ל יצטרך לבחון ולשנות את כלל החשיבה והגישה מול איום חמאס (אגב, תחקירי מכוני המחקר לסוגיהם מקדימים קצת את תחקירי צה"ל, שכנראה נערכים ביותר יסודיות). הלקח המתבקש מצוק איתן הוא שהרדיפה אחר המשגר וכן השיגור לא הוכיחה את עצמה.
אחרי התחקירים, צה"ל יצטרך לבחון ולשנות את הגישה מול איום חמאס. צילום: פלאש 90
חיל האוויר תקף אלפי בורות שיגור, מחסנים, אתרי ייצור ומשגרים, אך חמאס ירה עד היום האחרון למבצע. מה ששינה את התוצאה הסופית של "מלחמת 50 הימים" המוזרה שהתנהלה כאן הוא מערכת "כיפת ברזל" (שלא תוכל לספק את אותה רמת שירות במערכה רחבה יותר, עם חיזבאללה למשל). וזוהי שוב הזדמנות להביע הערכה לעמיר פרץ על ההתעקשות.
מנגד, מה שגרם לתחושת החמיצות והתסכול בימים האחרונים למבצע היה הירי של חמאס לעבר עוטף עזה ולעבר שטחי הכינוס, שהסב נזק רב ליישובים ולתושבים ובחלק מהמקרים היה כבד מנשוא. יישובים ננטשו ומותו של הילד דניאל טרגרמן ז"ל בן ה-4 הכניס מדינה שלמה לאבל לאומי.
הפתרון הנדרש כעת הוא איתור מענה להגנת יישובי העוטף. התרעה והגנה יעילה לעוטף עזה יהיו ההפתעה האסטרטגית של הסבב הבא. אז מספר הטילים שהיו ושנותרו באמת לא יהיה חשוב.
להפך - במצב כזה עדיף יהיה שחמאס ישקיע בייצור רקטות ופחות בדברים אחרים. כל זאת, כמובן עד שיבוא שלום לאזור, עד שישראל תשיג את פירוז הרצועה, או עד שישלוט השכל הישר.
3. השבוע, שלושה חודשים לאחר הפקת הענק לחגיגות בת המצווה של נדבן יהודי אמריקאי בבסיס היחידה למלחמה בטרור, שוב נחשפנו השבוע לסוג חדש של "קייטנה קרבית" שערכו בצה"ל לילדי תורמים אמריקאים, שנהנו מירי ברובה "תבור". באירועים הללו ישנו כשל ערכי ובטיחותי שיש לעקור מן השורש. לקשר המיוחד בין יהדות העולם לצה"ל יש ערך רב, והוא התפתח בעשורים האחרונים דרך פדרציות, קהילות, עמותות וארגונים התורמים כספים, מקנים עידוד ותמיכה ובאים לבקר ולחבק.
את הקשר הזה צריך לשמר ולחזק. במקביל, צריך להישמר מתסמונת "דמי החסות". לא צריך להפוך את בסיסי צה"ל לבמות הפקה ואת החיילים לניצבים בהצגות לתורמים ולבני משפחותיהם. ביקורים - כן. מסיבות ענק וירי של ילדים - לא.
בתגובת צה"ל על האירוע המביך צוין כי תוקם ועדה וגם מבקר המדינה מסר כי יבדוק את האירוע. אין צורך בכך. מה שצריך הוא לחפש במגירות, במדפים ובמחשבים את פרי עמלן והמלצותיהן של עשרות ועדות שעסקו בתרומות לצה"ל, ולשמור על ההפרדה הנדרשת בין החיבור והחיבוק לבין ההתרפסות וההפקות המביכות.
4. בימים שבין ראש השנה לערב יום הכיפורים מתכנסות מחשבות רבות בערבוביה: חשבון הנפש האישי, בית הדין של מעלה שיפסוק את פסוקו, תקיעת השופר, "כל נדרי" ותפילת נעילה, ולצדם הזיכרונות מהמלחמה הנוראה ההיא, מההפתעה המודיעינית, מהאיום על הבית השלישי, מחיר השחץ, היוהרה והשאננות והמון המון קברים והלוויות.
הקול שאימצתי ושמלווה אותי בשנים האחרונות בערב יום הכיפורים הוא של הזמר חנוך אלבלק, איש בית השיטה, זמר בגבעטרון, שמבצע בקולו העמוק, העוצמתי והייחודי את היצירה "ונתנה תוקף" בהלחנה הנדירה של יאיר רוזנבלום ז"ל.
היצירה הזאת, קלסיקה ישראלית לדורות, בוצעה לראשונה באירוע מיוחד בבית השיטה לזכרם של 11 בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום הכיפורים. וכך, ביצירה אחת, בביצוע נדיר בעמק מול גלבוע, הצליחו רוזנבלום ואלבלק לחבר את קדושת יום הכיפורים היהודית לקדושת יום הכיפורים הישראלית בת זמננו.
השבוע קראתי בעיתון "התנועה הקיבוצית" שאלבלק בן ה-80 חדל לשיר לאחר עשרות שנים. גרונו בוגד בו. נאחל לו אריכות ימים ובריאות טובה. שירתו מבקיעה שערי שמיים ו"נתנה תוקף קדושת היום - כי הוא נורא ואיום". גמר חתימה טובה.