1. היחסים המיוחדים
די לא ייאמן, מה שקרה ליחסים שלנועם אמריקה. כבר כתבתי כאן על הנסיעה הראשונה של נתניהו לוושינגטון, מיד לאחר שהרכיב ממשלה באמצע 2009 . הוא ישב מפוחד במטוס, עלעל בכותרות שפורסמו אז נגדו מפי מקורות בבית הלבן, ושאל את סובביו, "מה הם רוצים, להפיל אותי?".

נתניהו, כמו כל קודמיו, הלך אז בוושינגטון על קצות האצבעות. חשש להרגיז את הנשיא, להקים עליו את הממשל, למתוח את החבל. הוא ידע אז, מה שכולנו ידענו: היחסים האינטימיים, הרגישים והמיוחדים בין ישראל לארה"ב הם-הם הנכס האסטרטגי הגדול ביותר של המדינה. אין לפגוע בהם ויש לשמר ולטפח אותם, בכל מחיר.

אם צריך לזרוק לכלבים כל מיני אומללים שמזלם הרע הפך אותם למקלות בגלגלי היחסים הללו, אז זורקים. ע"ע ג'ונתן פולארד, למשל. או מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר עמוס ירון, אלוף במילואים מוערך ומנוסה, שנאלץ ללכת הביתה רק כי החברים בפנטגון החליטו משהו (אגב, הם טעו בפנטגון. אבל להם מותר לטעות). אפילו יחיאל חורב המיתולוגי, ראש מלמ"ב הקודם (בתקופה שראש מלמ"ב היה אדם שמפחדים ממנו, ולא אדם שמפחד מכל האחרים), חטף מהאמריקאים (גם במקרה שלו, לא הייתה אשמה. הייתה רק שחצנות אמריקאית בוטה).


כבר לא מפחד. נתניהו עם אובמה בשבוע שעבר. צילום: רויטרס

חלפו מעל חמש שנים. נתניהו עדיין ראש הממשלה, אובמה הנשיא. לאחד משניהם, יש תאריך תפוגה (ינואר 2017), וזה לא נתניהו. היוצרות התהפכו. במקום שנתניהו ישאל את עצמו בחשש אם האמריקאים רוצים להפיל אותו, הוא מנסה להפיל אותם. עובדה: בקמפיין ההיבחרות מחדש של אובמה, נתניהו התגייס (בעצם גויס) לקמפיין של יריבו הרפובליקני, מיט רומני.

השיא הגיע השבוע: פגישה בין נתניהו לאובמה בבית הלבן. אין ציפיות, אין כימיה, אין עתיד ואין תקווה ליחסים בין שני אלה, ובכל זאת, הצליחה הפגישה להתארך הרבה מעבר למה שתוכנן, והשניים הצליחו לשבת אחד ליד השני בלי להחצין את רגשותיהם האמיתיים. סוג של הצלחה יחסית.

והנה, מיד אחרי הפגישה, כשהתברר על עוד יוזמת בנייה בירושלים, שמתווספת לדירות ולמתנחלים בסילואן, פרסם הבית הלבן גינוי חריף. מה עשה נתניהו?

בימים ההם, עד לפני חמש שנים, הוא היה מתאפק, או מגיב תגובה מינורית. בכל זאת, הוא עדיין על אדמה אמריקאית, אורח בבירה וושינגטון. אפשר גם לא להגיב. אפשר לחכות עד הנחיתה בארץ. אפשר לשלוח מקורבים שיגיבו תגובות אוף רקורד. לא ולא. נתניהו מגיב, בקולו, בראיונות לכל רשתות השידור האמריקאיות, בתדרוכים לתקשורת הישראלית. הוא מגיב בעוצמה, מבטל את התגובה האמריקאית בזלזול, קובע ש"צריך קודם לדעת את הפרטים לפני שמגיבים", וחוזר הביתה בשלום, לקול תשואות הקהל (שלנו).

זה באמת לא ייאמן. מי שמחפש את התשובה, ימצא אותה גם באותה סעודה פרטית בין נתניהו לפטרונו, שלדון אדלסון, במסעדה בניו יורק יומיים קודם. אדלסון עצמו אמר, אחרי נאום נתניהו באו"ם, ש"ראש הממשלה לא היה צריך להקדיש זמן רב כל כך לתהליך השלום עם הפלסטינים". מבחינת אדלסון, זה היה מיותר. אולי זו הסיבה שנתניהו נמנע מלהביע בנאומו מחויבות מחודשת לפתרון שתי המדינות (ונאלץ להגיד את זה כעבור יומיים, אצל הנשיא).



לא רצה שרה"מ ידבר על מדינה פלסטינית. אדלסון. צילום: רויטרס

מה שבטוח זה, שהביטחון העצמי של נתניהו ממריא בכל פעם שהוא נחשף לאדלסון. יש לזה תקדימים רבים נוספים. הוא התגייס בעקבות אדלסון לקמפיין של רומני, הוא שיגר את רון דרמר הרפובליקן לתפקיד שגריר בוושינגטון, דרמר לא העז לדלג על האודישנים שערך אדלסון לא מזמן למועמדים הבאים להדחת הדמוקרטים מהנשיאות, בלאס וגאס. בנימין נתניהו לא סופר את הנשיא האמריקאי, מזלזל בממשל, מתנהג כאילו הם צריכים אותו, ולא הוא אותם. כנראה הוא יודע משהו שאנחנו לא.

בסוף, יש לכל זה מחיר. מי שמשלם אותו, זה אנחנו. הביטחון העצמי המופרז הזה של נתניהו מתנפץ בכל פעם שהוא נתקל בבעיה. הוא הרי תלוי במעצמה האמריקאית בכל פעם שפורצת מלחמה (מלאי התחמושת שלנו אוזל בדרך כלל אחרי שבועיים), בכל פעם שהפלסטינים הולכים לאו"ם, בכל פעם שצריך להגן על העמימות הגרעינית, או לאסוף את שלושת מיליארד הדולרים השנתיים לביטחון, או את המימון ל"כיפת ברזל", או את המאבק נגד הגרעין האיראני, ועוד אלף ואחד דברים.

אחר כך, כשמתפרסם שהם מעכבים משלוח קריטי של נשק בעיצומו של מבצע צוק איתן, אנחנו מתפלאים. איך הם יכולים לעשות לנו את זה. והוא מתעקש, בנאומו, לתקוע להם אצבע נוספת בעין, ולטעון שחמאס זה דאעש, למרות שאת דאעש האמריקאים הודיעו שהם מתכוונים להשמיד, ואילו את חמאס נתניהו בעצמו מנסה לשמר, כפי שכולנו נוכחנו בצוק איתן. אם חמאס זה דאעש, ביבי, אז למה לא נתת לצה"ל הוראה להיכנס לעזה למוטט את שלטון חמאס, כפי שהבטחת לא מזמן?

2. סוחרי האופציות
נאומו של נתניהו, ביום שני השבוע בפני עצרת האו"ם, היה נאום הגנה מבריק. אין כמוהו בתחום הזה. התזה הוצגה במלוא עוצמתה, האנגלית הייתה מרשימה, הדימויים הותאמו לקהל היעד (כולל בייסבול), ישבנו בבית והסכמנו לכל מילה. נתניהו חייב את שתי הקדנציות האחרונות שלו לכישרון הזה. הוא עורך הדין הפרטי שלנו. הוא מופקד על הגאווה הלאומית. הוא זה שנותן לגויים האטומים והמנותקים (והאנטישמים!) מנה אחת אפיים. אין עוד מלבדו, בתחום הזה.

על הרקע הזה, אולי, אנחנו מאוד סלחניים באשר לאורח חייו, התנהלותו ונהנתנותו החזירית במיוחד של הזוג נתניהו. ככה זה בחיים. עורך דין יקר עולה כסף. דרשוביץ היה קורע אותנו הרבה יותר. שיסעו, שיאכלו, שיחגגו, העיקר שהם שם כשצריך אותם: פעם בשנה באו"ם, עוד פעם-פעמיים באיפא"ק, ועידת הנשיאים, שני בתי הקונגרס או משהו כזה. מה עם מעשים?

בואו נבדוק את נתניהו בתחום הגרעין האיראני. הוא טוען שהיה "הראשון שזיהה". נניח. הוא תרם רבות להצבת הנושא על ראש סדר היום העולמי. בזה הוא מבין. השאלה היא מה קרה בשטח. אז הנה, בדיוק מה שקרה בשטח: התזה שנתניהו אימץ, בהשראת אהוד ברק, הייתה לבנות אופציה צבאית ישראלית אמינה, כדי שהאמריקאים ישתכנעו שישראל מתכוונת ברצינות לתקוף את הגרעין האיראני. בדרך זו, האמין ברק, ושכנע גם את נתניהו, נגרור את אמריקה לתקוף את איראן בעצמה. במקומנו.

זה מזכיר לי קצת את יתר התוכניות של ברק לאורך הקריירה. כל מיני תגובות שרשרת ואפקטי דומינו מרהיבים (הפגזת האוכלוסייה בדרום לבנון, כדי שתברח צפונה, תלחץ על ביירות, ויושג האפקט המקווה), שבדרך כלל חסרה בהם רק הקובייה האחרונה כדי שזה יצליח. ומכיוון שהיא חסרה, אז הכל מתפוצץ עלינו. 


ההשראה של נתניהו. ברק. צילום: פלאש 90

בעניין האיראני השקיעה ישראל כ-12 מיליארד דולר. בנינו אופציה צבאית אמינה למהדרין. אלא שמעולם לא התכוונו באמת. ברק, וזה ידוע, עשה תרגיל הטעיה לאורך כל הדרך. נתניהו זרם איתו. כן, הייתה אמורה להגיע הקובייה האמריקאית. אבל היא לא הגיעה. כדי שהאמריקאים יהיו שחקן במונופול הזה, היה צריך לשמור איתם על מערכת יחסים אינטימית. נתניהו השמיד את מערכת היחסים הזו.

וכך, הוא ניצב היום במצב הזה: האופציה הצבאית הישראלית ירדה מעל הפרק. אין אופציה צבאית אמריקאית. המו"מ בין המעצמות לאיראן נמשך, אבל יש חשש כבד מהתקפלות מערבית לנוכח סכנת דאעש. ביבי הוציא את הכסף ונשאר בלי הסחורה. כרגיל. כשהוא מסתכל סביב למצוא את המוח מאחורי הפארסה הזו, הוא לא מוצא. אהוד ברק ברח, גם כן כרגיל. עם הכסף.

3. בניו ג'רזי על המזח
אתמול פרסמתי כאן פרטים על הארוחה השנייה שקיים נתניהו בניו יורק, אחרי זו שסעד בפרטיות בחברת שלדון אדלסון. כל מי שעוקב אחרי נתניהו יודע שבכל פעם שהוא באמריקה, הוא מכנס את חבורת המיליארדרים והמקורבים החביבה עליו להתוועדות, מעין "טיש" נהנתני שבו החברים יושבים יחד, נהנים ממטעמי מלכים, מעשנים קצת סיגרים, שותים כוסית או שתיים ומקנחים בהתרפקות על הילתו של המנהיג.

הארוחה הפעם התקיימה במסעדת שרצים ידועה בשם "צ'ארט האוס" ("the chart house"). רוב התפריט שם מורכב מסרטנים, שרימפס וקלמרי למיניהם. המסעדה ממוקמת על המזח בניו ג'רזי, משקיף על קו הרקיע המנהטני המרהיב ומשמש אחד היעדים היקרים והיוקרתיים ביותר באמריקה. קשה למצוא אורחים שמגיעים אליו שלא בלימוזינה. אז מי מימן את החגיגה הזו? משלם המסים? אחד ממממני משפחת נתניהו? או, שמא ביבי עצמו? ומי שילם על הארוחה עם אדלסון? ביבי?

בואו נוריד את האפשרות האחרונה (שאינה מציאותית). האם מישהו משומרי הסף יחקור את הסוגיה הזו? האם המבקר יתערב? האם היועץ ישאל? ח"כ מיקי רוזנטל מיהר אתמול להתנפל על העסקתו של עופר עיני כיועץ לבנק דיסקונט (כנראה שעיני צריך לא לעבוד בעשור הקרוב בשום דבר, כדי שכולם יהיו מרוצים). הפוליטיקאים שלנו מתעסקים בשטויות. המשטרה מתעסקת עם עצמה (ודי נהנית). אין שומרי סף. מה עם איזו שאלה קטנה על מה שקורה בחצר המלוכה?

על פי עדויות שנאספו במסעדה, מי ששילם, או לפחות אחד מאלה ששילמו, הוא המיליארדר ספנסר פרטרידג'. מאיפה אתם מכירים את השם הזה? אז זהו, מ"ביביטורס". אחד החברים הקרובים של נתניהו, מצמרת רשימת המיליארדרים שביבי מחזיק תמיד בכיס הפנימי, קרוב לחזה. בפרסום ההוא של רביב דרוקר התברר כי המטוס הפרטי הגדול והמפואר של פרטרידג' שימש כ"מונית האווירית" של נתניהו ומשפחתו בצפון אמריקה.

למרות ריבוי הפרטים, העדים, המסמכים, קצוות החוטים והחשדות, העדיף היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק הזה לא מזמן. טוב, לא נשארו חוקרים במשטרה, כולם עסוקים בפרשת איילה חסון, במאמץ נואש להפליל במשהו את גבי אשכנזי, או לקושש משהו על גדעון סער, שבכלל פרש. אז עכשיו, אחרי שהתיק בפרשת "ביביטורס" נסגר, אפשר לחדש את הימים העליזים כקדם והנה הם שוב, המיליארדרים, במצעד פומבי, לצדו של נתניהו.

מי עוד היה שם? בני משפחת מיליקובסקי, קרוביו האמידים של נתניהו בארה"ב. אנשי העסקים הקנדים העשירים ישראל שוורץ ודניאל לוי. איש הנדל"ן מלוס אנג'לס בובי רכניץ. מייקל סיגל מקליבלנד. איש העסקים מורד זמיר. השגריר הישראלי בוושינגטון רון דרמר וראש הסגל בלשכת ראש הממשלה ארי הרו. המו"ל המיליארדר מורט צוקרמן. הקמב"ץ של בני הזוג נתניהו בניו יורק זאב רובינשטיין. פרקליט הצמרת אלן דרשוביץ, שאת כישוריו היקרים והמשומנים שכר עכשיו הרב הנוכל פינטו.


גם הוא היה בארוחה. דרשוביץ. צילום: רויטרס

אגב, דרשוביץ גם מוביל את ההתנגדות לחוק "ישראל היום" בכנסת. עכשיו תחשבו על שימוע לפינטו בירושלים, אצל היועץ המשפטי לממשלה, שיודע שדרשוביץ זה הוא מבאי ביתו של נתניהו ואדלסון. איזו חבורה דביקה וחביבה. והיה שם גם סטיבן שנייר, "קצין המודיעין" של רונלד לאודר. ועוד רבים וטובים.

שנייר שווה הרחבה. שמו אינו מוכר לאזרח הישראלי המצוי. מכיוון שסביבתו של נתניהו מעולם לא נסרקה ונבדקה כמו סביבתו של אהוד אולמרט, למשל, הרי שכל מיני אנשי צללים, עם מעטפות כסף או בלעדיהן, נותרו בצללים. שנייר מלווה את נתניהו כבר כמה עשורים. בשלבים המוקדמים, הוא היה סוג של גייס כספים באמריקה. אחר כך הפך לחוליה המקשרת בין נתניהו למקורבו, המיליארדר רונלד לאודר. אלא שבינתיים זוהרו של לאודר הועם, לטובת אדלסון. שנייר הורחק, חזר, שוב הורחק, והנה שוב חזר. המנגינה לעולם נשארת.

סביב ההתוועדות הזו היו סידורי ביטחון היסטריים, כמקובל סביב ראש ממשלתנו. כולל סירות משטרה בנהר ממול, צלפים, סגירה הרמטית של רחובות וחניונים, ומה לא. היו באירוע סממנים ממלכתיים (שגריר וראש סגל), היו בו גם הרבה סממנים פרטיים, היו פירות ים והיו מממנים. מה לא יהיה? לא תהיה חקירה, לא בדיקה, לא דרישה לבדיקה.

ובינתיים בארץ, מהומת תקציב ופוליטיקה קטנה. נאום נתניהו עבר כמעט ללא מחאות. בבניין הקרוי על שמו ביפו יושב אחד, שמעון פרס. בן 91 פלוס. מביט על הים ורואה את מעשי ידיו וחלומותיו טובעים שם. הוא שמע את נאום נתניהו וכמעט התפלץ. ביבי מוביל את תהליך השלום לקבורה היסטורית, אמר אחר כך פרס בשיחות פרטיות. על איזו פשרה היסטורית הוא מדבר? יש פשרה היסטורית בלי פשרה טריטוריאלית? הוא יאחד נגדנו את כל העולם הערבי. תראו מה הוא עושה לאבו מאזן. יש לו מישהו אחר חוץ מאבו מאזן?

פרס מיואש. בעצם, פרס אף פעם לא מיואש באמת. הייאוש הוא נשקו היעיל ביותר של פרס. בכל פעם שהוא מיואש, הוא מתחיל מחדש. אבל פרס כבר בן 91, וכשמסתכלים סביב, אין מלבדו שום דבר. שממה מוחלטת. לפיד נשאב לתקציב, לבני ממשיכה לטחון מים, הרצוג סורג מבנים פוליטיים באוויר, אבל בשלב הזה ללא תוחלת. כחלון הלך, סער הלך, ארדן רוצה ללכת, סילבן ילך מתישהו, כי כמה אפשר.

אנחנו נישאר עם נביא הזעם שלנו, עורך הדין הפרטי, מקלקל המסיבות, מזהה הסכנות והפרזנטור האולטימטיבי של הבדידות הישראלית המזהרת. שיהיה לנו בהצלחה.


מסביבו יש שממה. פרס. צילום: מרק ישראל סלם

4. הקרב על המטכ"ל
בקרוב תיקבע זהות הרמטכ"ל החדש. כל הסיכויים מצביעים על כך שזה יהיה אלוף גדי איזנקוט, סגן הרמטכ"ל הנוכחי. המושג "מינוי ראוי" קטן על המינוי הצפוי הזה. איזנקוט מונה כבר לרמטכ"ל, בפעם הקודמת, כשברק ונתניהו עמדו מול שברי המטכ"ל, לאחר פסילת מינוי גלנט, וניסו להציל את המצב. איזנקוט ויתר. "מנו את גנץ", אמר לשניהם, "הוא בשל ממני, הוא היה סגן רמטכ"ל ואני לא".

הם מינו את גנץ, שהיה אופציה רביעית לרמטכ"לות. איזנקוט ויתר על המינוי פעמיים, ושכנע את ברק, שהתלבט לגבי כישוריו של גנץ, לקבל את ההחלטה ולמנות את גנץ. קצין אציל יותר ממנו לא נמצא במטכ"ל הנוכחי, וגם לא בקודמיו.

אבל סאגת ייסוריו של איזנקוט רק החלה. התברר לו שאחרי פסילת מינוי גלנט הוא הפך, בעיני ברק, גלנט וסייעניהם הרבים (גם בתקשורת) לסוג של מטרת דמות. דמון, שיש להשמיד. גלנט עצמו מסתובב ברחבי העיר ומספר לכל מי שמוכן לשמוע שיעשה הכל כדי למנוע את מינוי איזנקוט. האמת היא, שאני מבין את גלנט. בספרי "חמקן" מתוארת סיטואציה שבה נכנס גלנט, אלוף פיקוד הדרום, לחדרו של איזנקוט במטכ"ל, ומציע לו עסקה סרוחה: "בוא תשתף איתי פעולה נגד גנץ, ואני אמנה אותך לסגני". תוך דקה היה גלנט מחוץ לחדר, לאחר שאיזנקוט הורה לו לצאת.


אמר "לא" לגלנט. איזנקוט. צילום: גילי יערי, פלאש 90

בשנתיים האחרונות נעשה מאמץ אדיר, רב מערכתי, ללכלך את איזנקוט. המאמץ לא צלח. אני מקווה שהם ויתרו, אם כי הסטטיסטיקה וההיסטוריה מלמדות אותי שהטיפוסים האלה לא מוותרים לעולם. מינויו של איזנקוט לתפקיד סגן הרמטכ"ל עוכב פעם אחר פעם על ידי שר הביטחון ברק, עד שהרמטכ"ל המכהן גנץ נאלץ להתרומם על רגליים אחוריות ולהבהיר שהוא שם מפתחות אם זה לא יקרה. ברק, שהבין שזו תהיה הגזמה להילחם עם שני רמטכ"לים עוקבים (בדרך לשלישי), ויתר.

עכשיו, מתברר שהעיכוב הזה שיחק לידיו של איזנקוט, כי הוא נמצא בתפקיד הסגן ברגע המכריע ביותר והוא נתפס כקצין הבשל והמתאים ביותר לתפקיד.

ומי יהיה סגנו? שלושה מועמדים: אלוף פיקוד הצפון יאיר גולן, מפקד חיל האוויר אמיר אשל ואלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן. גולן, לדעתי, בעדיפות אחרונה. הוא סובל מיהירות מסוימת (מכנים אותו גם "יהיר" גולן שלא בפניו), אבל הוא בעיקר סובל מחוסר ניסיון מטה. למעט תפקיד רמ"ח מבצעים לפני 15 שנה, גולן לא צבר פז"מ בקריה בתפקיד מטה בכיר חיוני. הוא צריך לעשות כזה, להיות מועמד ראוי לתפקיד הרמטכ"ל בסבב הבא.

נותרו אשל ותורג'מן. שניהם ראויים מאוד. אשל הוא, לטעמי, הקצין המרשים ביותר במטכ"ל הנוכחי. אלמלא תקדים דני חלוץ, שטרף את הקלפים (והטייסים), אפשר היה לראות בו מועמד לרמטכ"ל. הוא היה ראש אגף תכנון בצה"ל, הוא קצין מנהיגותי, אמיץ ומנוסה, ובעברו תפקידי מטה נכונים. קשה לי להעלות על דעתי את האפשרות שהמטכ"ל יאבד את אשל.

ממול, סמי תורג'מן. מצביא צוק איתן. לפני כן מפקד זרוע היבשה. מפקד מצוין, שקט ונחבא אל הכלים, מנהיג אמיתי שהכין את הפיקוד והיחידות לצוק איתן בצורה טובה וניהל את המערכה בתנאים קשים. כן, היו תקלות מבצעיות לא מעטות. תראו לי מלחמה בלי תקלות. אבל תורג'מן עבר את טבילת האש הזו, לדעתי, בהצטיינות. 


תורג'מן. מתאים כמו כפפה לאיזנקוט. צילום: יעקב לאפין

זאת, ועוד: איזנקוט זקוק לקצין מנוסה לצדו. בעיקר בתחילת התפקיד, מי שצריך להיות שם זה סגן נאמן, שקט, איש עבודה שלא מנסה לגזור כל היום קופונים, שיהיה עזר כנגדו של איזנקוט ולא יעסוק בשאלה "מתי אני מחליף אותו". תורג'מן נראה לי הכפפה שתתלבש על היד של איזנקוט באופן המושלם ביותר. סמי (תורג'מן) היה ראש חטיבת המבצעים אצל גדי (איזנקוט) כשזה היה ראש אגף המבצעים במלחמת לבנון השנייה. הוא היה מפקד אוגדה 36 כשגדי היה אלוף צפון. אחר כך עבדו יחד כשסמי מונה למפקד זרוע היבשה.

אגב אמיר אשל: בעולם אידיאלי, הוא היה המועמד המושלם לתפקיד ראש המטה לביטחון לאומי, אחרי יוסי כהן ("הדוגמן"). מצד שני, נזכרתי פתאום שהעולם רחוק מלהיות אידיאלי. כהן השקיע לאחרונה אנרגיה עצומה במאמץ לפתור את המשבר שפרץ כשנהגה של אשת ראש הממשלה הגיש תביעה נגד המשרד. כל ניסיונו, יצירתיותו ואפילו אנשי צוותו של היועץ לביטחון לאומי הושקעו בסוגיה רגישה ונפיצה זו, עד שהוסדרה התביעה ונמצא תפקיד חלופי לנהג המתוסכל, במסגרת משרד ראש הממשלה.

הנושא פורט אצל אמיר אורן ב"הארץ" וכל מי שמכירים את סוג המשברים וההתנהלויות הללו הבינו מיד את הסיפור. כהן חושב, כנראה, שדרך שמירה על גברת נתניהו הוא יגיע ביתר קלות לתפקיד ראש המוסד. למרבה הפלצות, יכול להיות שהוא צודק.

5. מכתב משוקן
אפרופו "הארץ". לפני כמה שבועות, בעקבות פרישת גדעון סער מהחיים הפוליטיים, פרסמתי כאן רמיזה שלפיה "הארץ" מחסל חשבונות עם סער גם כי סער חתם על שינוי רשימת העיתונים הנפוצים בישראל והדיח ממנה את "הארץ" (לנושא יש השלכה כלכלית משמעותית).

בעקבות אותה שורה, שיגר אלי מו"ל "הארץ" עמוס שוקן מייל תגובה ארוך ומפורט. קראתי, ושיגרתי לו בחזרה מייל תגובה חוזרת, ארוך יותר מזה ששיגר. הוא קרא, ושיגר אלי בחזרה מייל נוסף, ארוך פי כמה וכמה מהמייל שלי. זה יכול היה להימשך לנצח.

בינתיים, התחקיר המפורסם של "הארץ" על סער עוד לא פורסם. ספק אם יפורסם. האם מישהו מכל אלה שהפיצו שסער פרש "בגלל התחקיר" יתנצל על דבריו? ברור שלא. הם כבר רודפים אחרי קרקפות חדשות, מאלה שעלולות לסכן את ראש הממשלה. אני, לעומת זאת, מוכן לקבל את טענתו של שוקן, שלפיה "הארץ" לא עוסק בחיסולי חשבונות מעל דפיו, על רקע עסקי (כפי שתואר כאן).

שוקן לא איים בתביעה, חלילה, ולא דרש שום דבר. אבל כמי שקורא "הארץ" (ומתרגז פעמים רבות), ומי שחושב שצריך לשמור על כל כלי התקשורת החופשיים בישראל, אני שמח לתת לעיתון הזה ליהנות מהספק, כל עוד לא יוכח אחרת.