"אשרי הסולחים", אמרה אישה מבוגרת מעל קברו הטרי של בנה.
לפני שבועיים, כששלשל מטבע של חמישה שקלים אל תוך מכונת פחיות, והמכונה סירבה לתת את מבוקשו - בעט בה. נער שעבר שם ראה זאת כאקט של זלזול, כוונדליזם רע, אז הוציא סכין מושחזת וסובב אותה אל תוך בטנו של בנה.
כשבאה המשטרה אל ביתה, לא הייתה מופתעת. דברים חדלו להפתיע אותה עוד בילדותה. אז התלוותה אל השוטרים ונסעה לזהות את גופת בנה.
שם, בחדר הקירור, כשהסירו מעל גופו שמיכה לבנה, הושיטה ידיה, ליטפה את פניו ונעצרה על אפו. לאיש שעמד לידה אמרה "יש לנו אותו אף". האיש חייך במבוכה והאישה יצאה מן החדר.
"אשרי הסולחים", אמרה עכשיו מעל קברו, לקחה אבן מהאדמה והניחה אותה על אותיות הקידוש.
באוטובוס, בחזרה הביתה, הרגישה איך גופה בוגד בה, ראתה את האוטובוס מסתובב סביבה ואת פעמוני העצירה שעליו מצלצלים לה פעמיים, בכל פעם שמישהו לוחץ. אז עצמה עיניה והניחה ראשה לרגע על החלון.
"קומי, גברת, זו התחנה האחרונה!", נגע בה קלות נהג האוטובוס המיוזע.
"מה? לא הבנתי, מה קרה?", מלמלה מתוך שינה. הנהג נגע בה חזק יותר ואמר "קומי, גברת! אין עוד תחנות והמשמרת שלי נגמרה!".
היא התעוררה באחת, אספה מהר את שערה, לקחה את תיקה הקטן וירדה מן האוטובוס.
באזור התעשייה החדש של חולון חיפשה את הקו שיחזיר אותה אל ביתה, היא הייתה אפתית, לא מאוכזבת מעצמה וגם לא צוחקת על המקרה שקרה לה.
גופה כאב, היא דידתה לאט, השעות היו שעות ערב והשמש כבר נגעה במים מזמן.
בחורה לבושה לבן שעמדה שם בפתח אחת המאפיות ועישנה סיגריה הביטה על האישה המבוגרת. "את צריכה עזרה?", שאלה.
"כן", ענתה, "אני צריכה אוטובוס לבת ים".
"את נראית לי חיוורת", אמרה הבחורה, "הכל בסדר? להיכנס להביא לך מים?".
האישה המבוגרת לא ענתה, היא אף פעם לא מבקשת.
"חכי פה", אמרה לה הבחורה, כיבתה את הסיגריה ונכנסה אל המאפייה.
האישה התיישבה על רצפת הבטון והניחה ידה על פניה, שוב ראשה הסתחרר. ושוב הרגישה עייפות. רגע אחרי כן הרגישה יד על ראשה. זו הייתה הבחורה, בידה החזיקה בורקס חם ובידה השנייה בקבוק מים גדול.
"זה טעים! אני קונדיטורית מתלמדת פה, תטעמי!".
"אין צורך, אני לא רעבה, תודה רבה, תודה רבה לך, את טובה", מלמלה המבוגרת.
את בקבוק המים כן לקחה, שתתה ממנו ארוכות, טיפות סוררות נפלו על חולצתה, אבל היא לא חדלה, היא הרגישה צימאון חזק, כאילו שהיא באמצע הסהרה שבועות ארוכים ורק עכשיו גילתה את המים.
צילום: ingimage/asap
בינתיים התיישבה לידה הבחורה הצעירה והציתה לעצמה עוד סיגריה. "לא מוותרת לך על הבורקס! לא מסרבים לליזה", אמרה הבחורה.
האישה המבוגרת חייכה, לקחה את הבורקס מידה ונתנה בו ביס. הוא היה חם, לוהט, חום הגבינה שבא אל בטנה, הזכיר לה כמה זמן לא אכלה משהו טרי, משהו טוב וחם. "זה מאוד טעים, את מוכשרת", אמרה לבחורה הצעירה.
"נכון?", זרחה לפתע הבחורה, "כולם אומרים שהבורקסים שלי הכי טעימים, אבל כל פעם שאני לשה את הבצק, כל פעם שאני יוצקת גבינה בתוכם, וכל פעם שאני רואה איך מישהו נוגס בהם כשהם יוצאים מן התנור, זה עולה לי בבריאות", לחשה.
"למה?", תהתה האישה המבוגרת.
"כי אבא שלי ביקש שאהיה משהו אחר, אבל לא רציתי, רציתי ריח של בצק וסוכר".
"אז עשו איתך ברוגז?", המשיכה לתהות.
"מאז שאני קטנה כולם ברוגז איתי, אני כזו, אם היה בוקר היית רואה לי על המצח את המילה ‘נאחס'".
האישה המבוגרת צחקה: "'נאחס', זו מילה מצחיקה, 'נאחס'".
גם הצעירה צחקה. ולפתע החזיקו ידיים. בלי שאלות ובלי תהיות, פשוט החזיקו זו בידה של ההיא.
"את יכולה להיות הבת שלי אם תרצי", מלמלה המבוגרת.
הצעירה חייכה. "רק אם את יודעת לתפור, המדים האלו נקרעים לי כל הזמן!".
"כמה זמן לא תפרתי, בטח שיודעת!".
הן חייכו זו אל זו ושתקו. כמו מבינות.
במכונית ישנה ורעשנית, באזור התעשייה של חולון, ישבו אישה מבוגרת וצעירה עם ריח של בצק. הפעם המבוגרת הרגישה טוב, הרגישה רעננות מוזרה ותקווה, לא נלחמה בה, קיבלה עליה את שמץ האופטימיות על אף גורלו של בנה.
וכשראתה דמעה קלה יורדת מבין עיניה של הבחורה הצעירה, ליטפה את לחייה ואמרה לה: "די בכי, אשרי הסולחים, ילדה יפה, אשרי הסולחים".
האישה המבוגרת גמלה בלבה ללוות את הבחורה הדומעת אל החופה, אל פתיחת הקונדיטוריה שלה ואל תעודת הזהות שלה.
מות בנה הביא לה ילדה חדשה.
וגם אם מחר תתבדה ותראה שכל זה היה רק חלום מתוק, תסלח לישות שהחדירה חלום יפה זה אל שנתה.
אשרי הסולחים,
ואשרי הסליחות