הלו אריק.
נו, איך שם? אתה עוד יושב על הגדר? או שכבר שיבצו אותך? אתה מבסוט? לא להאמין שכבר חלפו 11 חודשים, הזמן רץ הא?
חזרתי מהפארק, עשו לך כבוד. באמת היה יופי. אתה לא היית בא לאירוע כזה, אבל באו בשבילך כי באמת מתגעגעים. אפילו גל"צ וגלגל"צ מתגעגעים, בדיעבד. לא תאמין, אבל שנים אחרי שאיזה חייל שוקולד זרק אותך מהפלייליסט, הם התאחדו לזכרך לשלוש שעות שידור תמימות. איפה הם היו כשאתה עוד היית?
כן, החבר'ה הצעירים שמנהלים כאן את המוזיקה מטעם הצבא אוהבים "קאברים", ובעיקר הם אוהבים ג'סטות. אתה סלדת מג'סטות, אז מה? הם אוהבים וצה"ל הרי עוד שולט כאן, כי לא השתנה כלום מאז שהלכת. נכחו בפארק עשרות אלפי מעריצים, הייתה יופי של אווירה, הרגשתי שיש כאן לרגע כאילו "קיינע" תרבות. מי כמוך יודע שאנחנו תותחים בהנצחה וכאלה.
האמנים מאוד השתדלו, היו ביצועים טובים, היו גם פחות. בכל זאת אף אחד לא מסוגל להיות מדויק כמוך, כי אתה היית באמת מיוחד. היו גם ביצועים מאוד מרגשים, כמו זה של מוני מושונוב ב"היה היה". הוא פשוט שר את זה מהנשמה לזכרך, אני מניח שהיית אוהב את זה.
עוד לא סיימו לבנות את אולם הספורט בדרייב-אין. אני מקווה שהאולם ייקרא על שמך, ושהעסקונה המקומית לא תלכלך את זכרך בכל מיני קומבינות. הפועל עדיין על הפנים, והאוהדים עדיין מסכנים. אין רוכש, אריק, אף אחד לא רוצה לגעת במעוז האחרון של מפא"י. החולצה האדומה היא בעייתית, בדיוק כמו לפני שהלכת. אתה הרי היית מכור לספורט, אז בגדול לא השתנה כלום. לבטח היית מאושר במדליית הארד של דונלד סנפורד ב-400 מ' באליפות אירופה, או במדליית הכסף של ירדן ג'רבי באליפות העולם בג'ודו, וזהו.
# # #
אז תגיד, איך שם? פגשת את שמוליק קראוס? אני מקווה שאם נפגשתם, לא רבתם על ג'וזי כץ. כן, היא באה למופע. היא עוד לא סיפרה הכל על מה שקרה שם, אולי יום אחד היא תספר. שמע, בכל זאת היא היחידה שיכולה, אתם כבר לא זמינים לראיון. שיסל נראה טוב, נראה שהוא מטפל יפה במפעל ההנצחה שלך; אצל צ'רצ'יל נעצרה הדעיכה. התרגשתי לראות אותו מנגן, התרגשתי מהליווי של ארקדי וברי. הוא כבר לא יכול לשיר, אבל הוא סוחב יפה; מאור כהן נתן יופי של ביצוע ל"אני רואה אותה בדרך לגימנסיה".
היום השיר הזה בעייתי, אריק. כל פדופיל שני אומר שהוא גדל על השיר הזה, וזה כנראה השפיע עליו לרעה, אז הוא מתנצל באמת, ושנסלח לו. גם הרבה ידוענים שנתפסים עם ילדות מהגימנסיה, טוענים שהתלמידות שיקרו להן בסוגיית גילן החוקי להסכמה. אתה מבין? לקחו שיר, בנו עליו תזה, ולך תצא מזה עכשיו. שיר הסיום היה כצפוי "אני ואתה".
אני מקווה שהייתה תקלת סאונד, ולא איזו הנחיה מטופשת של קומיסר מהעירייה, שעכשיו 23:07 ואסור לשיר אחרי 23:00. אני באמת מקווה. בכל מקרה, אריק, כולם היו על הבמה, גם הקהל שר קצת, וכולם ידעו שאף אחד כאן (וגם אתה שם), כבר לא ישנה את העולם. כי יכול להיות שזה נגמר, כפי ששרת פעם, ואין כבר מקום לשינויים.
נראה אם בעוד חודש-חודשיים, המוזיקה שלך תחזור לגלגל"צ. אני מניח שממש לא. הם באו להנציח לערב אחד, הם לא כאן כדי לשמר פסקול של ארבעה עשורים. ואם תהיה שאלה כאן בבגרות על אברהם חלפי, יהיו נבחנים שישאלו באיזו כנסת הוא היה חבר, או באיזו קבוצה שיחק. משוררים, אריק, זה כבר באמת פאסה כאן.
עצוב, אריק, אבל קשה להאמין שבעוד עשר שנים נחזור לפארק (יש עוד חברות סלולריות כאן, שעדיין יחגגו) עם עשרות אלפי מעריצים, כדי לציין את יום השנה ללכתך. אז מה אפשר לומר עליך, או עלינו, על הפסקול שלך שנשאר ממך בשבילנו? לא יותר מדי. אז עוף, גוזל, אנחנו עדיין כאן. לא רוצים לראות אותך בקרוב. אתה לא כועס, נכון? בטח שלא, אתה תמיד הבנת אותנו.
איור: ליאב צברי
חג ישראלי
נו, אז איך היה הצום? מחלו לכם? קיבלתם כבר אישור בדוא"ל מההשגחה העליונה? נראה לי שכן. במפקד האחרון שביצעתי, אף אחד לא חסר, אבל נבדוק שוב אחרי הושענא רבא. מנגד צדיקים ממשיכים להיות חלאות המין האנושי. למשל, במערכת החינוך המפוארת שלנו יושבות תלמידות מזרחיות בבית, כי הסמינרים האשכנזים לא רוצים אותן. פוי, פרענקינייע.
עד שלא תלמדי להתפלל בהיגוי אשכנזי, לא תהיי כאן. ומה זו הצפיפות הזאת בפיגמנטים אצלך, הא? אבל העיקר שכל האשכנזים החניוקים התפללו ממש חזק וגם צמו בכיפור, שזה חשוב נורא. וכולם שותקים, במקום לסגור את הסמינר המתועב והמשוקץ ביישוב אלעד, שאם אלוהים היה יודע עליו, היה מחריב אותו בעצמו.
איפה שר החינוך הרב'ה הקדוש והצנום, שי פירון? הלו רב'ה, אתה רואה כמה מסוכן שיורדת כמות הסרוטונין במוח? תאכל איזו פחמימה מתוקה ותסגור את הסמינר האשכנזי האליטיסטי הזה לאלתר!!! מה קורה כאן? מדוע לפגוע בבנות ישראל כשרות, רק משום שהוריהן לא דוברים יידיש בבית? בגלל זה מטילים בהן כתם גזעני וכל המערכת שותקת? איפה החוק? היכן המשטרה? מדוע אין מעצרים על התעללות בקטינות? כן, זו עוד סיבה להתבייש להיות אזרח בכלל ויהודי בפרט בארץ החולה הזאת.
העיקר שתשבו בסוכה שבעה ימים עם אושפיזין: כמובן אשכנזים כשרים למהדרין, שם תפנטזו על המזרחיות. זה בטח מותר (אבישג השונמית, זו שהמלך דוביד'ל הג'ינג'י, הביא בשביל "להיחם" את כפות רגליו, היא הייתה מאשכנז? כן, שונם זו אירופה נכון? היא הייתה קצת שחומה אפעס, ודוביד'ל דווקא היה מבסוט עליה אש. אבל הוא גם אהב נורא את יהונתן, אז לך תדע).
פירון, תסגור את הסמינר האליטיסטי. צילום: פלאש 90
תמירו, תמירו
עכשיו, אחרי הצום, כאשר החניוקים היטהרו וקיבלו אישור מלמעלה להמשיך להתפרע, בחסות התורה כמובן, הם המציאו סטארט-אפ חדש: טיפולי המרה. לוקחים בחור הומוסקסואל, ופסיכולוג שמחפש כמה לירות אומר לו "מעכשיו אתה אוהב נשים", אשכנזיות כמובן, שלא תביא לאמא פרענקינייע, ברור? וזהו, הוא מתוקן. מחתנים אותו בעל כורחו ויאללה הרסנו עוד משפחה בישראל, אמללנו עוד כמה אנשים, אבל הכל בצו השעה של החניוקים, לא של אלוהים, חס וחלילה.
ויש אפילו רב תומך, הרב שלמה אבינר, סוג של גאון במקומותינו. "אני מכיר אנשים שעברו טיפולים, התחתנו עם אישה, הולידו ילדים וחייהם מאושרים. לפעמים הטיפול בהמרה לא מצליח, מכיוון שלא כל השיטות מתאימות. זה נכון שהטיפול יכול לעשות נזק, אבל הפסיכולוגים לא אומרים שהוא תמיד עושה נזק. זה תלוי בשיטה". וואו, איפה אלוהים כשצריך אותו? איך הוא משאיר אותנו לחסדי שרלטנים פרימיטיביים כמו הרב אבינר? אדם נולד עם נטייה מינית, אז עכשיו הרבנים ישנו סדרי עולם? והשלטון מאפשר להם, כאילו כלום? כן, עובדה. ואני כמו אידיוט חשבתי שפסיכולוג אמור לסייע לך לקבל את עצמך.
אני זוכר ששלחו אותי לפגוש איזה שרלטן כזה. איך שנכנסתי לקליניקה שלו, אמרתי, שלום דוקטור. והוא ענה לי שהוא לא דוקטור, הוא רק פסיכולוג קליני. הוא הראה לי כל מיני תמונות ושאל אותי מה אני רואה בהן. באחת מהן עבד אפריקאי בשדה תבואה וברקע הביטה בו עלמה יפהפייה, מאחוריה היה בית. אז אמרתי לו שזו כנראה תמונה מהסטורי-בורד של הסרט "מנדינגו". העלמה מ-א-ו-ד רוצה לעשות את העבד, אבל פוחדת נורא מאמא שלה. הוא שאל: איפה אתה רואה את אמא? עניתי לו: בבית, צופה מבעד לחלון. הרי לשם מה מופיע הבית בתמונה? אז הוא קבע שאני מתחכם.
ביקשתי רגע של כנות ואמרתי לו, דוקטור, אתה ממש, אבל ממש עושה לי את זה. הוא הרים את מבטו מבלוק הכתיבה ושאל למה באתי, ומה אני רוצה ממנו. עניתי שבאתי כי שלחו אותי ולא כי רציתי, ומה שאני צריך, לא רק רוצה, זו חוות דעת חיובית שאני נורמטיבי. ויצאתי בזול, רק 400 שקל פלוס מע"מ. אז עכשיו אני ממליץ לכל החבר'ה של ה"המרה" מהומואים לסטרייטים, שהרב'ה הפרימיטיב שלהם שולח אותם לטיפול, לעשות אותו דבר: הנה הכסף, יאללה, תכתוב שאני כבר בסדר, שהבראתי.
אה, שכחתי. הרי תהיה תמונה, אז תגידו שהגבר השחור ממלא את תפקידו באנושות, הוא עבד של הגבירה הלבנה. זה תמיד עובד טוב. ועם האישור מהפסיכולוג השרלטן, החסידים המתוקים יתחתנו, ויקפצו בלילות בגן החשמל למצוא מין זמין. אבל הכי חשוב: לא לשכוח לצום בכיפור, כי אז יסלחו לכם על התרמית. הרב'ה הבטיח.
הצעות לאושפיזין
# ברלין לא מחכה להם. כן, הפוסט הזה על ההבדלים במחירי מוצרי מזון לא עושה טוב לשלטון. לך תסביר לגרמנים שהם לא מספיק מפותחים, כי הם לא גילואת הכשרות. וכשרות עולה כסף והרבה. זה סוג של שוחד, שציבור שלם נותן לראשי ארגונים, כדי שיניחו לציבור. כל ההשוואות האלה עם שווקים בעולם הן פארטיה. אבל אני עדיין מחכה להודעה לציבור מלשכתם של שרי האוצר והכלכלה: רבותי, עלות ההכשרים היא כך וכך מיליארדים בשנה. זה מה יש ועם זה נחיה. אז תפסיקו לקטר כל הזמן, כי נמאסתם. יש לכם בעיה? פנו לאלוהים.
# 41 שנה? לא רלוונטי. מארגון יד לבנים הודיעו ששום חבר באגם הדרעק לא רצה להגיע לאחד משמונה טקסי הזיכרון לחללי מלחמת יום הכיפורים. צודקים החבר'ה מהדרעק. א. חללים לא מצביעים; ב. הרבה מהוריהם כבר קשישים, אולי לא בחיים, אז גם הם לא מצביעים; ג. טקסי הזיכרון יקבלו אולי 45 שניות במהדורות החדשות, ביחד. אז לא יראו אותם, את קולקציית האפסים מאגם הדרעק; ד. מה זה פה? על כל מלחמה יעשו טקסי זיכרון? הרי מאז 1973 כבר עברנו כאן שלוש מלחמות, שני מבצעים ומבצעון אחד; ה. בעוד שנתיים לא נלך לטקסים של מלחמת צוק איתן, כי מחכים למלחמה הבאה; ו. תפסיקו להטרידאותנו, אנחנו עסוקים בעושק עכשיו. תקציב וזה, די כבר.
# איבדנו את השוודיות. ראש ממשלת שוודיה, סטפן לופבן, לא אוהב אותנו. הוא הצהיר שיכיר בפלסטין. ראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, אמר שהצעד הזה (רק הצעד הזה הרס את השלום האזורי, רק ההצהרה של לופבן) לא יקרב את השלום, רק ירחיק אותו. ברור שהזמינו את השגריר ונזפו בו (לא ביררתי על כיסא קטן לגמדים, מתנצל באמת). ועכשיו אני מודאג. אחרי שנפרדנו בעל כורחנו מערוץ ESPN אנחנו עלולים לאבד את השוודיות בכל מיני אתרים. וזו גזירה שאינה מתקבלת על הדעת, שאני משוכנע שהציבור יתקשה לעמוד בה.
# נערים שכבו עם בת 13, ופרסמו בוואטסאפ. מדובר בשבעה בני טובים בגילי 14-16. צדיקים (צמו בכיפור? אם לא, מבטיח הסנגור, יצומו בכיפור הבא. סגרנו?). כמובן שהיא הסכימה, מ'זתומרת? היא דרשה אפילו שיעלו את הסרטונים. וזה קרה לא רק באשדוד, גם בראשל"צ. ובעוד אני כותב על זה, זה קורה בכל עירבארץ. אז לכל האבות והאמהות שזועקים בבית המשפט: הילד שלי צדיק, היא פיתתה אותו!!!
אני רק שאלה: לצדיק הקטן יש אחות? ומה יקרה אם שבעה ילדים עם הורמונים מפעפעים יעשו את זה לאחותו? הם גם יהיו צדיקים, ותאמרו שהבת שלכם פיתתה אותו? חג שמייח, רבותי. נמשיך להיות רעים, זה מצליח לנו.
בשולי הדברים
בתי הבכורה, ירדן, בת 23. היא לומדת תקשורת, וביקשה שאתן לה מקום קטן בטור השבועי שלי, כי יש לה מה לומר. "אבא, איני בוטה כמוך, אבל אני מעוניינת לכתוב על הפליטים מזווית אחרת, זווית אישית. מתאים לך?" מה זה מתאים לי? אני מאושר שאת מביעה את דעתך 'פוצו'. "אבל אתה לא משנה לי כלום, ואני רוצה שהכותרת תהיה בשולי הדברים. מתאים?" כן, מתאים תכתבי.
"את מולו פגשתי בעבודתי, במכולת השכונתית שלנו, במרכז ת"א. אני, סטודנטית שעובדת במשרה חלקית פעמיים-שלוש בשבוע, הוא עובד מבוקר עד ערב, לעיתים עד שעות הלילה המאוחרות. הוא מסדר מדפים, סוחב ארגזים, מנקה, הוא לא נח לרגע.
מולו בן 25, לא הרבה יותר מבוגר ממני. הוא חייכן, חברותי, תמיד נכון להושיט יד ולסייע. בקיץ האחרון, אחרי שנשמעה כאן אחת האזעקות, שאלתי אותו אם הוא מפחד. הוא ענה לי שממש לא, כי בארצו מתחוללת מלחמת אזרחים עם מאות הרוגים בכל יום. הוא סיפר על עוני מזעזע, על מצוקה שכרוכה בהשגת מזון מינימלי, על רדיפות מצד בני שבטים אחרים, שרק רוצים להרוג ולהשמיד, בני שבט אחר.
בשבע השנים האחרונות, מולו לא ראה את בני משפחתו, הוא מאוד מתגעגע. הוא נמלט מסודן, עבר מסע מפרך לאתיופיה, כדי להגיע לכאן. הוא שילם הון כדי להגיע. הוא מתגורר בדירה דחוסה וצפופה, עם עוד עשרה עובדים זרים. אני רואה ויודעת שהוא עובד קשה מאוד, כדי להתקיים, כי השכר שהוא מקבל מאפשר לו רק קיום. כאשר אני צופה בטלוויזיה, בהפגנות נגד הפליטים בדרום העיר, אני חושבת כמה קשה לו לשרוד כאן בתנאים בהם הוא חי. במציאות בה הוא נרדף ע"י רשויות ההגירה, ומצד גורמים פוליטיים שתופסים טרמפ על מצבו ומצבם של האזרחים בדרום העיר.
אחרי ההפגנה האחרונה, שאלתי אותו אם פחד, ובכלל איך הוא מרגיש? הוא חייך כמו תמיד וענה לי שכאן הוא מרגיש בטוח, שכאן הוא מרגיש שזה בית, כי אין לו בית אחר. הוא חולם להתקדם, אולי אפילו ללמוד. הוא חולם להקים כאן משפחה, להתבסס. פתאום בשיחה הזו, נמחק לרגע הפער ביננו. כי לרגע היינו שני צעירים עם שאיפות ורצון להצליח.
מולו כבר לא נראה לי עובד זר במכולת. אפילו ראיתי בו רק את האדם הרדוף תמידית, שסוחב על עצמו סיפור קשה ועצוב. האמת היא שהוא הצליח לנטרל אצלי את מחסום הדעה הקדומה והפחד.
ואצלכם?"
ירדן קופמן.