שוב הכיש נחש את דוֹד ציון, והפעם - לטובה. האנשים שמצאו אותו מוטל באחת מחצרות ירושלים הסירו מצווארו את הפתקים המחוברים בשרשרת - למעלה מספר טלפון של לוכד נחשים, ותחתיו, למען הצוות הרפואי, סוג הדם, " AB, הפעם אני בטוח", ופתק תחתון לגברת אביגיל לוי, אחותו, "לא תקבלי אגורה, נבֵלה".
את צוואתו הצנועה החזיק דוד ציון אצל שלושה עורכי דין שונים, ועותקים ממנה חילק תדיר לנו ולקרובי משפחה אחרים, לעתים לפני סעודת ראש השנה, כמין מתנה של חג, ואחת לזמן עדכן אותה בפסיק או בביטוי נחוץ.
ארבע חמישיות ויותר מאורכה של הצוואה לא היה אלא הסבר ארוך ומפורט על אודות החטא שחטאה אחותו אביגיל כלפי הוריהם וכלפי מורשתם וכלפי כל מה שראוי היה לה כבת משפחה נאמנה. רק בפיתול אחרון של כמה סעיפים קצרים ציין דוד ציון להיכן ילך בבוא היום כספו, באין לו אישה משלו או צאצאים יורשים.
הגברת לוי, דודה אביגיל שלנו, היצור משובב הנפש ביותר בפלג הירושלמי של משפחתנו, חיה לה זה שנים רבות הרחק מגערותיו של דוד ציון, במושב קטן בדרום הארץ. עבדה עם עמירם בעלה בחקלאות השדה, וגידלה עמו בנחת רבה את חמשת ילדיהם. הוא, לעומתה, נותר כל ימיו בין גבולותיה של י-ם.
איור: אליאב צברי
איש שווקים וסמטאות. ולמרות היעדר הטבע בחייו, נגזר עליו משום מה שבכל פעם שהחליט לקצר דרכו בחצר מוכת קוצים בין קיר אבן וגדר פחים היה איזה יצור מסוג זה או אחר מתחכך בו, שורט אותו, נושך בו, עוקצו, מכישו, נצמד ומוצץ דמו.
את הנחשים, תפארת הסתבכויותיו עם חיות המעזבה, שמר לזמנים שבהם היו עמו אנשים, רצוי מחובביו, ועדיף - בני משפחה. למשל אני. הייתי בן 8 כשהראה לי דוד ציון קיצור דרך אל הקצב והמכולת, מאחורי חצר ביתו, ומתוך קצה שיח נזעק והכיש אותו נחש. ביד רפה שלח אותי במלמול לקרוא למבוגר עובר אורח, ואני, מפוחד, המום, הצלחתי להזעיק אליו שכן מן המרפסת הקרובה. בהכשה זו נזקפה לזכותי הצלתו של דוד ציון, אם כי לא הבעת תודה ולא ציון לשבח הוענקו לי, רק הערת אגב, בתום תקופת ההחלמה, "היית יכול למהר יותר, הפעם כמעט הרג אותי הנחש".
מדי קיץ היינו נשלחים אליו לכמה ימי חופשה, וכופים עצמנו כמשקלות על חייו כחתן של עסקות סמטה רבות ושושבין של זיווגי מסחר וגוף. עקב יחסם הנוקשה של מורים בכל אחת ממסגרות הלימוד שבהן ניסה דרכו, מעולם לא רכש לעצמו דוד ציון מקצוע או תעודה כלשהי. ההון שירש התעופף דרך ארובות חלומותיו, ומזל שגילה כי תחת מעטה הכבוד העצמי האדיר שלו, כבוד עצמי אין לו כלל, והוא מצא עצמו מתפרנס כשליח למשימות בלתי נעימות, וכלי תיווך בעסקאות שההגינות פטורה מהן. כתר עיסוקיו, האחד שדרש את קשריו הענפים בין חסרי הדעת בירושלים, היה איתור יורשים זעירים שזקוקים היו שמישהו ייקח מהם את כספם.
דוד ציון היה נראה תדיר מוליך במרפק איש זה ואחר אל משרדו של עורך דין או אל כיסאו של סוחר צר עיניים בשוק, ואחר כך משאירם לבד לנפשם. כל יום סבב במרכז העיר בין כל גבאי בתי הכנסת ובין כל פקידי העירייה בכל לשכותיהם ובין כל סניפי הדואר ובין מתווכי הדירות ובין רושמי המשכונות ובין חדרי המנוחה של נהגי האוטובוסים ובין כל תחנות המוניות של הוותיקים. בכל יום עמל כזה חילץ עוד רסיס מידע, והנה, יכול היה להוביל עוד ברנש אל עסקה שאינה טובה לו, ולדוד ציון טובה כדי פסיק צנוע.
בימי הקיץ, כאשר נאלץ לארח אותנו ליומיים-שלושה שהצטמצמו תדיר ליום ומחצה, היה לוקח אותנו לשוק, מניח לחבריו ללטף את קרקפותינו, מנסה להאכיל ולהשקות אותנו בעיקר בסוכריות ובכדורי הפלאפל שבהם כיבדו אותנו האנשים, וגם מוצא בנו שימוש כשליחים, כעוזרים וכמנקים של דירתו.
רוב בני הדודים מצאו עם השנים דרכים לחמוק מחופשת עמל זו, אך אני דווקא נאחזתי בה, מצאתי עצמי ממתין לימים המעטים במחיצתו, עֵד למראות נדירים, ואוזן קשבת למעיין נצח של תלונות על האנשים, הזמנים, העירייה ודודה אביגיל.
אהבתי להתעכב עמו בכל קרן רחוב שנייה כאשר נאחז בשיחות עם ברנשים שנראו השתקפויות זהות של דמותו, פטפט עמם, והחמיא, ותכנן מיני הצלחות משותפות. בתום השיחה, לאחר מספר צעדי פרידה, היה דוד ציון מלמד אותי כמה נקלה ועלוב וחסר כבוד הוא האיש שעמו שוחחנו, ונהנה ללמדני דעת עד קרן הרחוב הבאה - ועוד פגישה.
חלומו של דוד ציון לגבי חייו היה אחר לגמרי. הוריו, הסב והסבתא שלי, החזיקו באחד מבתי המרקחת המעולים של ירושלים. בית המרקחת של משפחת ולֵאטי. וכשהלכו לעולמם במהלך חורף אחד שבו דווקא שגשגו עסקיהם, בעיקר בזכות מרקחות חדשות לשיפור תסמיני צינון וגודש האף, הורישו את בית המרקחת שווה בשווה בין שלושת ילדיהם. "מה שהיה לא הוגן", ציין באוזני דוד ציון.
אמא סמכה על אחיה הצעיר, ונתנה לו לנהל את חלק ירושתה כרצונו. כך אבד כל מה שקיבלה יחד עם מה שיפסיד דוד ציון. חלומו היה להחזיק בבית המרקחת, להעסיק בו שני רוקחים, ואולי רוקחת נאה, והוא עצמו יהיה בבחינת המשגיח וגם אות ההדר של המקום. דודה אביגיל הניחה לו תחילה ארכת זמן, לרכוש ממנה את החלק, ולהיצמד לחלומו, אבל דוד ציון, מצויד בשני חלקים מתוך מלוא הירושה, ביצע את הקסם הקרוי אובדן מלא של כל הכסף. אז מכרה אביגיל את חלקה, לפי זכותה, והלכה וקנתה נחלה איכרית במושב הרחוק.
להיות ציונית, לעסוק עם בעלה במלאכה, בחקלאות, בדרום. "בן-גוריון", ריסס בתיעוב דוד ציון. דודה אביגיל הלכה אל ארץ לא זרועה, לחיי עמל ושיזוף שמשי. ציון נותר לנתר בין סמטאות העיר, לראות את בית המרקחת שלו מנוהל על ידי זרים שאינם מניחים לו לקחת תרופות חינם מן המדפים, ואף לא לארח בחדר מאחור לכוס תה ידידים שפגש בדרכו.
ואמא? פגשה את אבא. סיפור חדש. שנים ארוכות התנהל דוד ציון במלכודת חייו הקטנה, תיווך ברסיסי עסקאות, הפסיד כפליים ממה שהרוויח, עוּנה על ידי רמשים ונחשים, והתלונן. מרים החיים. והנה, בפעם הזאת, עניין חדש ומועיל בדיעבד, התברר כי נחש אלמוני הכיש את דוד ציון, ובבית החולים נקלעו הרופאים לאובדן עצות.
צפע? אפעה? "הוא היה ירוק", הבהיר דוד ציון בין חלומותיו והזיותיו, ובקול נמנום חרגוני דרש לרגע קטלוג נחשים. כדי שיצביע. ואחר כך איבד את ההכרה. ייצבו חלקית את מצבו, הערו לו תרופות ונוזלים, וניסו להיזכר במקרים קודמים שמהם התאושש. העקרב הצהוב, העקרב השחור, יתוש הנילוס, האפעה, העכן, הצפע. באותה עת הסגיר את עצמו לידי המשטרה האיש האחראי למצבו הנורא של דוד ציון. בעצם לא הסגיר, אלא בא להתלונן, שגברת אחת, בת בילוי ללילה או שניים, נקמה בו ופתחה בדירתו את כל אקווריומי הנחשים הנדירים שלו, ועד שהשליט סדר בכל המהומה נמצא שחסר לו נחש דרום אמריקאי נדיר במיוחד, פריט שרק אספנים מעטים מסוגלים לגדלו.
"היא גנבה אותו!", טען. בחיבור של אחת ועוד אחת, הובל אל בית החולים, אל מיטתו של ציון, ועוד באותו לילה החלה צידנית מקוררת עם נסיוב הנגד לעשות דרכה לירושלים מתחנת מחקר בדרום מיאמי.
שלושת עורכי הדין של דוד ציון, שכבר היו סובבים את מיטתו ומנסים לשמוע בין לחישותיו מה דרש לתקן בצוואה, זו אולי האחרונה והסופית, לא החמיצו את הפוטנציאל הכספי הגלום בחובב הנחשים חסר האחריות. חקרו אותו בחביבות וגילו מהר שהוא בנו יחידו של התעשיין הלבליט, בעליהם של תשעה מפעלים בירושלים ובשפלת יהודה, והנה, אולי הפעם יקבלו שכר על עמלם, ולא רק תודה בשם קשרי האבות וותיקי ירושלים.
לשוטרים היה עניין בחקירתו של אספן הנחשים הפיראטי, אבל הרופאים דרשו שיישאר בהישג ידם, לכל מקרה, בחזקת יועץ. לא ממש היו רחוקים מפשרה מניחה את הדעת, כל הצדדים ניחנו ברוח טובה, והנה הופיע בכל גופו האדון הלבליט עצמו אצל המיטה של דוד ציון, החל לפקוד ולנזוף ולחלק הוראות. את בנו אחז במרפק, בדק שלא ניזוק משום גורם מזיד, ולשוטרים ולרופאים כבר הבהיר שכל תוכנית תביא בראש ובראשונה את צורכי הבן.
"והיכן הבחורה שגנבה לו נחש?", רעם. עורכי הדין של דוד ציון כבר התקרבו אליו בברכות ובכרטיסי ביקור ובמלמולים על טיוטות ודין-אחד-לכל־אדם, ונזקים קבועים ונזקים זמניים, אבל הרי אדון הלבליט הביא עמו שני עורכי דין אימתנים, שאחד עטף את השוטרים בעסקת פלא, והשני הסיג את עורכי דינו של דוד ציון אל פינות החדר.
והנה, ברגע האחד שבו נותרו רק ההלבליטים ליד מיטתו של דוד ציון, עלתה לפתע דמותו
כרוח רפאים מבין הסדינים והשמיכות, "אני רוצה להיות גזבר של קופה", צנף, ואז נשמט ראשו לאחור, ושלושה ימים היה בעילפון גמור, גם לאחר שהגיע הנסיוב ממיאמי, וניקה את גופו מנזקי הרעל.
וכך, בזכות נחש קטן ירוק, זוכה דוד ציון להיות גזבר של קופה צדדית באחד ממפעליו של אדון הלבליט. לא משהו רשמי. רק סכומים קטנים שיוכל להוציא ולהכניס וגם למעולבהם, העיקר משרד וכיסא ומכשיר טלפון ואנשים שבאים ומבקשים וגם דורשים וצריך לסמן אצלם הרבה סימנים בטפסים ולשלוח אותם למשרדים אחרים. את דודה אביגיל הוא עדיין מנשל בזעף מירושתו.
לחלוטין. אבל בכיסאו החדש כבר אפשר לשמוע ממנו דברים חיוביים על פיסות זעירות מהעולם. אושר ארעי עוטף את דוד ציון, ואולי צריך להסתפק בכך.