לא פשוט למצוא חניה בחברון. הרחובות צרים, התנועה ערה והעליות, הו אלוהים, העליות. פנייהלא נכונה ואתה מוצא את עצמך ברחוב הפתלתל והצפוף בעולם, ללא מוצא כמובן ובלי שום דרך להסתובב. על האתגר הזה אף אחד לא מדבר כשמעלים את חברון בשיחת הסלון, נכון? לכולם ברור שכל מי שגר בעיר הזאת חי, נושם, אוכל וישן את הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

האידאולוגיה של שני הצדדים לא מאפשרת להם רגע להתעסק בזוטות כמו ״חבל שאכלתי את הבורקס השלישי ההוא, עכשיו האוטו לא סוחב״. יומיים לפני יום הכיפורים במערת המכפלה. הרמקולים בחזית המבנה המרשים מנגנים בלופ את ״אדון הסליחות״ כדי לבדוק את המערכת לפני העצרת הגדולה שתיערך שם באותו הערב. ליד הבמה יושב לו בעל דוכן שאפילו לא מנסה למכור את פעמוני החרס היפים שלו.

הוא מחכה לדגים השמנים באמת, אלה הבלונדינים שמגיעים עם צלב גדול תלוי מהצוואר ואור בעיניים ששמור רק למי שמבקר במדינה זרה. גם אני מרגישה במדינה זרה. מסביבי כולם מדברים עברית ומספרים לי שכאן קבורים אבותי אבל אני, שזהו ביקורי הראשון במקום, לא מצליחה להתנתק מהחטופים, מהפיגוע בציר המתפללים, מברוך גולדשטיין, מבית המריבה (או כמו שמארחי קוראים לו- בית השלום. הסכמנו לבסוף על ״הבית האדום״) ומשאר תוצאות הגוגל שמופיעות ראשונות כשמחפשים את חברון האינטרנטית.

אם יוסי לא היה מזמין אותי לבקר כנראה שלעולם לא הייתי באה. כמובן שאני מעדיפה להיות במקומות שעליהם אני מדברת כחלק מהחדשות אבל חברון רחוקה ממני הרבה יותר ממרחק פיזי. אני לא אומרת את זה ממקום פוליטי אלא דווקא ממקום בועתי - האזכורים של חברון בחדשות לא גירו לי את בלוטת החשק לחפש לי שם צימר נחמד לסוף שבוע רומנטי. גם עם אלוהים אני מעדיפה לדבר במקומות אחרים אבל יוסי הזמין ומיד קפצתי על ההזדמנות.

עיר קשה, חברון. כביש הגישה שדרכו הגענו נותן הרגשה כאילו נכנסנו לעיר רפאים. חזיתות
החנויות סגורות ואין כמעט אדם ברחוב. איפה כל החברונים? אף ששאלתי ואפילו קיבלתי הסבר כמה פעמים, אני לא בטוחה שאני יכולה לחזור עליו. בניגוד מוחלט לחיילים, למחסומים, לרחובות הריקים ולאווירה המתוחה, תצפית לצד השני של העיר מגלה תמונה אחרת לגמרי. שווקים הומי אדם, מגדלים מפוארים וקניון שאני מוכנה להישבע שהוא שתי טיפות מלחה בירושלים.

חברי היישוב היהודי מנסים לשכנע אותי שהם רוצים שהחומות ייפלו ושיהודים וערבים יחיו כאן ביחד בעיר הרמונית. בלב אני תוהה מה הם לקחו ואיך אני משיגה את החומר הזה. כל כך הרבה סיורים נעשים באזור הזה על ידי כל כך הרבה ארגונים - כל מסע שכזה עובר בערך באותן נקודות מרכזיות ומספר סיפור אחר לחלוטין. אני כזאת שמשתכנעת די בקלות, במיוחד כשאין לי מושג, לכן אני תוהה מה יקרה אם אחזור תחת הדרכה אחרת.

עזבו אתכם פוליטיקה, זה בכלל לא משנה מה אתם חושבים על ההתנחלויות או על הדת או על המדיניות של ממשלה כזאת או קודמת. יוסי מספר לי שקשה להביא אנשים לסיורים כי הם מפחדים שיתויגו לנצח כמוקירי היישוב היהודי בחברון עד שייאלצו לבסוף לעבור לשם בלית ברירה אחרת.

יוסי כמובן מנסה להרגיע אותם ולהגיד להם שהאוויר שם בלילה נהדר והיו יכולות להיות אפשרויות יותר גרועות אבל אם להיות לרגע רציניים - למה לא לבוא? גם אם אתם מניפי הדגל נגד מפעל ההתנחלויות, לא קונים שום מוצר שמיוצר מעבר לקו הירוק ונשימתכם מתקצרת באופן אוטומטי כשאתם רואים עצי זית- למה לא לבוא ולראות את המקום הזה שהופך את הוויכוחים הפוליטיים בסלונים של כולנו למה שהם?

למה לא לשמוע סיפור? אחר כך תתווכחו, תתנצחו, תעשו הכל כדי לשכנע את הצד השני שאין לו מושג על מה הוא מדבר ושהוא רואה הכל בצורה מעוותת - מה אכפת לכם לסמן וי על משבצת ההקשבה והפתיחות? בזמן האחרון אני נוטה לקבל פריחה מאנשים עם אידיאולוגיה מוצקה מדי.

הדיונים איתם נהיים משעממים די מהר כשאין חריץ של ספק להיכנס דרכו. אני, שנמנעת מעימותים באופן סדרתי ועקבי, מתעצבנת כל כך מהביטחון המופרז בצדקת הדרך, מה שמיד מוביל אותי לתחילתו של ויכוח ולרצון עז לדפוק את הראש בקיר שבכלל חשבתי שזה יעזור. והנה עכשיו כולנו יושבים בסוכה וכרגיל מזמינים רק את מי שאנחנו רוצים להזמין. מה הכיף בזה? רק בגלל שנעניתי להצעה של יוסי גיליתי ש״הקיצונים המשוגעים האלה מחברון״ מקיימים גם יחסים לא רעים עם השכנים שלהם ולא רק מקללים אותם כמו בסרטונים ההם שהופצו.

נכון, לא רכשתי נחלה בקריית ארבע אבל התברר לי שגם הם מדברים על אוכל ועל פרנסה ועל עניינים יומיומיים אחרים שמהווים את הגשרים האמיתיים בין בני אדם. איפה נתניהו ואיפה אבו מאזן כשרוצים לדבר תכלס על החיים בחברון? מה הם יכולים לעשות כדי לעזור לפורד פוקוס לעלות במדרון התלול?