קל להאשים את משרד הבריאות במחדל, אבל הדילמה אם לשלוח אדם לאשפוז כפוי או להשאירו חופשי - היא גדולה. רפואה אינה מדע מדויק, ופסיכיאטריה עוד פחות. אני יכול לבדוק היום חולה שמצבו הנפשי עושה רושם טוב, ואני אתרשם שהוא אינו מסוכן לעצמו או לסביבה, ופתאום לאחר מכן קורה בחייו משהו חיצוני או פנימי בנפשו, שמערער את היציבות והוא הופך להיות משהו אחר.
בדרך כלל, כשהמצב של חולה הוא כרוני, נהוג לשפוט על פי התנהגות המטופל בשנים האחרונות. על פי הפרסומים בתקשורת, כבר 30 שנה מתלוננים כי אותו אדם חוזר ומאיים ובמשך הזמן הזה הוא מעורער בנפשו, אך לא מוציא את הצהרותיו לפועל. אני מניח שזה מה שעמד לעיני הוועדה, יחד עם בדיקות נוספות.
צריך לזכור שאשפוז בכפייה שווה למאסר בבית כלא, וכדי לשלול את חירותו של אדם צריכה להיות סיבה מספיק טובה. ישנן גם ריבוי של תלונות שווא, בעיקר במסגרת סכסוכים משפחתיים שבהם אחד מבני הזוג מאשים את השני באלימות או באיום ברצח.
הרצח בבית דגן. לא כל אדם הלוקה בנפשו מסוכן כל הזמן. צילום: איחוד הצלה
אפשר לעצור את אותו אדם לתקופה מוגבלת, אבל אי אפשר לכלוא אותו על כך. על אנשים כאלה אוסרים להתקרב לבית המתלונן, אך אי אפשר לשים ליד כל אחד מהם שוטר אישי שיפקח עליו בזמן אמת. זה לא ריאלי.
נוסף על כך, לא כל אדם הלוקה בנפשו מסוכן כל הזמן. אנשים יכולים לקבל טיפול, לחזור לתפקד ולחיות חיים נורמטיביים. אכן קיים סיכוי שהם יחליטו להפסיק לקבל את הטיפול ואז המצב הקשה עלול לחזור, אבל מנגד, אם נסגור את כל הלוקים בנפשם ולא ניתן להם לנהל אורח חיים רגיל, נגרום להם עוול.
בגלל כל הסיבות האלה, לא הייתי רוצה להיות השופט שפוסק, ולא אחד מנציגי משרד הבריאות שמקבלים את ההחלטות. אין 100% בדברים האלה, ואי אפשר לסגור דברים בביטחון מלא. קל מאוד להפנות אצבע מאשימה, אבל מדובר בוועדה שבה יושבים אנשי מקצוע שמכירים את החולה שנים רבות, ובלתי אפשרי לחזות את כל התרחישים.