דאעש בתוכנו! בתקשורת דווח על כמה עשרות ערבים ישראלים הלוחמים בשורות הארגון. נמצאו דגלי דאעש ליד נצרת. צעיר ערבי ישראלי רעול פנים מסביר מדוע מדינת החליפות האסלאמית היא רעיון חשוב. הצילו!
אז קודם כל - תרגיעו. לא כל צעיר ערבי הוא יגאל עמיר או ברוך גולדשטיין, ודאעש עדיין לא כאן. אפילו לא קרוב. גם אם מחר ישוגרו לגולן כמה פגזים של כנופיות דאעש בקרבת הגבול, אין מדובר אפילו בקצה קצהו של חיכוך אלים עם דאעש ככוח צבאי.
כמה עשרות ערבים ישראלים שהגיעו ויגיעו לדאעש אינם מאיימים על מדינת ישראל. מקסימום על עצמם ועל משפחתם. ואולי אפילו יצליחו לשתול שם כמה סוכנים יעילים שיביאו סוף סוף קצת מודיעין איכותי. כזכור, ישראל הרשמית לא מתערבת כשערבים הורגים ערבים. יצאו ללא אישור למדינת אויב? כאשר יחזרו (אם ישארו בחיים), הם יעמדו למשפט כחוק.
השאלה המסקרנת היא למה הם מתגייסים, והתשובה היא כי דאעש הוא שסתום ניקוז לתסכולים. הוא גם כר הרפתקאות לדהור עליו וגם חזיונות תהילה עתירי ריגושים. והכבוד, כמובן. צעיר ערבי ממוצע חי במדינה שבלמה את האופק התעסוקתי שלו, שברה לו ולהוריו את הזהות הלאומית והחברתית, ואפילו המוצא ההורמונלי שלו חסום בידי המסורת.
זהו צעיר שהדימוי הגברי שלו מרוסק לעומת הצעיר הישראלי בן גילו המשרת בצבא, ומסורת האסלאם והערביות שלו נרדפת בכל העולם ובייחוד בביתו, בישראל. כשהוא מגיע לדאעש, יש לו רובה משלו.
מוחמד חבשי, ערבי-ישראלי שנהרג בשירות דאעש
קשה ליהודים להבין, אבל העונש הזה - הרובה המצ'וקמק הזה (99.99% של הרובים והאקדחים בצה"ל לא יורים לתכלית) ועשרות שנות הקבע והמילואים - הוא (מחוז) החפץ האסור והחלומי של צעירים רבים במגזר הערבי. לאו דווקא כדי להרוג, אלא יותר בשביל המאצ'ו והיעני ביטחון שהוא מעניק.
האוכלוסייה הערבית בישראל היא קצת יותר מ-20% מאוכלוסיית המדינה. יותר מ-60% של האוכלוסייה הערבית בישראל הם בני 15 עד 35. הצעירים האלה מודעים לעולם שבו הם חיים. זהות וחירות הפרט של חבריהם לגיל במרבית הארצות היא עניין שבשגרה, ואילו כאן, בביתם, היא הפריבילגיה של הצעירים היהודים.
זה לא אומר שהם יתגייסו לדאעש. בדיוק ההפך. תנועות הצעירים המתוסכלים של היום, כמו "אורפוד שעבק בחמיק" (סרב והעם שלך יגן עליך) או "חירכ'" (הזרימה), מנהלות את המאבק שלהן בתוך החברה הישראלית. זה שדה הקרב שלהם. אלימות? זה תלוי רק בממשלה שתתנהל מולם, נגדם או איתם.
הידיעות על המתגייסים לדאעש מפרנסות את חרדות הציבור שנע מאיווט ליברמן לברוך מרזל ומ"הצל" למירי רגב. מחרדה לחשדנות ולאיבה הדרך קצרה כמו הדרך מתפוח לכפר הסמוך. כדי למשוך כתף אדישה מול המסגד שנשרף אפילו לא צריך לקום מהכורסה. אם לא נדע לטפל בדג המסריח הזה מראש ועד זנב, יהפוך איום דאעש לחלום ענוג מול הקטטה שתתחולל בתוך הבית.