אני מודה. לא חשבתי שבגיל 31 אסתובב במסדרון של דירתי ואנסה להבין מדוע מציפה אותי תחושת כישלון, הרגשת החמצה מרירה. הרמתי טלפון לחבר. הוא אמר לי שגם הוא מרגיש פחות או יותר אותו הדבר. דיברתי עם חבר אחר. גם הוא אמר בערך את אותם דברים.
שאלתי אותו אם הוא חושב שכולם מרגישים ככה, הוא אמר שהוא די בטוח שכל מי שבטווח הגילים שלנו (ילידי שנות ה־ 80 או ה־ 90) מרגיש כך בתוך תוכו. תחושת הכישלון האישי, הייאוש, רובצים בכל אחד, ונדמה שאיש לא יודע מה לעשות עם זה.
העולם המערבי סידר לנו ים של מכשירים שאמורים לגרום לנו לשכוח, ורוב הזמן זה מצליח, עד שאתה נתקע כמוני במסדרון, שואל את עצמך מה עושים עם ההרגשה הזו ולא מקבל תשובה. עד שאיזה מכשיר אלקטרוני משכיח אותה ממך.
הנייד מבשר כי קיבלת מייל חדש ואתה ניגש לקרוא אותו, המייל הזה מוביל אותך לשלוח שני מיילים אחרים, ואם אתה כבר באזור, אתה בודק את הנעשה בכמה אתרים ששמורים לך במועדפים. כך, בלי ששמת לב, אתה לומד שעוד אונס מזוויע התרחש, שלביונסה ולג'יי זי יש בבית חניון ללא פחות מ־ 16 כלי רכב וחדר ממתקים מיוחד, ושאדם מוכר נוסף עשה ניתוח לקיצור קיבה, אך על פי הפרצוף שלו, הוא רק עכשיו מתחיל לעכל את העובדה שקיצור קיבה אינו קיצור דרך אל האושר.
למעשה, מדפדוף באתרי האינטרנט השונים, אתה למד שלאושר אין עמוד בית ואין כתובת מדויקת (הדומיין: osher.com עדיין פנוי).
בזמן שאתה מחפש ברחבי הרשת משהו שאינך יודע בדיוק כיצד להגדיר אותו, שידורי הטלוויזיה מהסלון צועקים לך שארז טל פוגש את מוטי קירשנבאום ברוורס. אתה מתעלם, כי אתה כבר מזמן יודע ששידורי הטלוויזיה הם עבודה בעיניים - מדיה ישנה, מקבצי פרסומות, צנזורה, מנחים מלוקקים וכל השיט הזה. רואים שם הכל חוץ מאשר את האמת. אתה לא בטוח שאתה יודע מהי האמת, אבל זה לא חשוב, אתה יודע מהי לא האמת, ובעת החדשה זה כל מה שצריך.
דרך השלילה אנחנו מגדירים כמעט הכל. ישראל היא לא ברלין, ערוץ 1 זה לא ה־ BBC , אריק איינשטיין של גיא בוקאטי הוא לא אריק איינשטיין של מיקי גבריאלוב, האקסטזי של היום זה לא האקסטזי של שנות ה־ 90 , המזרחית של אייל גולן ודודו אהרון זו לא המזרחית של זוהר ארגוב וישי לוי, חנוכה הוא לא כריסמס, נתניהו הוא לא בגין, ורק חמאס, לפחות על פי ביבי, הוא דאע"ש.
איור: איילה טל.
ואני ממשיך לשוטט בדירה, מרוקן וסחוט משום דבר שאני יכול להגדיר אותו. הדבר היחיד שאני כן יכול לשים עליו את האצבע הוא העובדה שככל שחיי התגלגלו והשנים חלפו, גיליתי שסף הריגוש עלה עד שהפך לבלתי אפשרי. כיום, כשעורפים ראשים לייב ביו־טיוב, כשהכוכב הנערץ עליך נמצא במרחק הודעת זימה בפייסבוק וכשאתה יכול להזמין כל כדור שתרצה אונליין דרך בית מרקחת קנדי, החיים של 90% מהאנשים נראים יחסית ריקים וחיוורים.
רף הריגוש כבר בלתי ניתן להשגה. אתה חי כל הזמן בתחושה כרונית שמשהו אמור לקרות, משהו גרנדיוזי, אבל כלום לא קורה. במבול האינפורמציה, בטווח הקשב הקצר, ובמהירות העצומה שבה העניינים מתגלגלים כיום, אתה נמצא בתחושת החמצה תמידית, כזו שלא מאפשרת לך להתמקד בחייך וליהנות מהם. אתה כל הזמן מריץ בראש את האפשרויות: מה היה קורה לו לא היית פוגש את אשתך? אילו בחורות כן היית פוגש? כמה? האם יכולת להשתכר יותר בעבודה אחרת? האם בלונדון היית יכול להיות יותר מאושר? בניו יורק? בטוקיו? או אולי בכלל במושב שבו גדלת?
שילכו קיבינימט כל מדריכי החיפוש העצמי המזובלים האלו שקראנו בשנות ה־ 90 , והסבירו לנו שאדם צריך לחפש את המשמעות של חייו, להתעקש עליה, לא לוותר, ואם משהו מרגיש לא
נכון, אז לא לעשות אותו. אבל איך אתה אמור להתמודד עם העולם הזה, שכמעט כל מה שהוא דורש - ללכת לבנק, לפתוח דואר, לחתל את הילד, לארגן לאשתך מסיבת יום הולדת מפוצצת, לעבור על רשימת המתנות שנתנו לך האורחים בחתונה בשביל לדעת כמה לתת להם באירוע שלהם, להוסיף בסוף כל מייל שאתה שולח "שיהיה לך יום מדהים" - מרגיש לא נכון?
שילכו קיבינימט גם כל ילדוני ההייטק האלו שעושים אקזיטים במיליוני דולרים ומרמים אותנו לחשוב שאפילו השמיים הם לא הגבול. שילכו קיבינימט עם הדולרים שלהם ולא יגרמו לנו לחשוב שאפשר להגשים חלומות בעולם הזה, כי על כל אקזיטיונר כזה, יש מאתיים אלף שמשכנו את הבית ולוו כספים ממשפחה ומחברים בשביל המיזם שלהם שנכשל, ועכשיו אין להם מושג מה הם הולכים לעשות. שילכו קיבינימט עם סיפורי הסינדרלה שלהם.
מהסחת דעת אחת לאחרת, בסוף אתה מוצא את עצמך יושב באחת בלילה, צופה בסרט תיעודי על אידיוט אחד מאנגליה, שהחליט יום אחד שהוא עולה על עגורנים ומצטלם עליהם בתנוחות מסוכנות במיוחד, כשרק יד אחת אוחזת באחד הברזלים ובינו לבין הקרקע יש מאה מטר של אוויר.
אתה רואה את הסרט ומבין שהנה יש מישהו שממש, אבל ממש, לא יודע מה לעשות עם עצמו. אפילו יותר ממך. בהתחלה זה מנחם אותך וגורם לך להרגיש טוב עם עצמך, אבל ככל שהסרט נמשך, ההזדהות דועכת ואתה מקווה שהבחור ייפול למטה ויתרסק. זה לא קורה והסרט נגמר. אז אתה מכבה את הטלוויזיה ומנסה להבין מה אתה יכול לעשות עכשיו בשביל להמשיך להתעלם מהנעשה - או בעצם ממה שלא נעשה - בחייך.