לפני

לפעמים אני כותבת על העולם הגדול, על גבר לטיני שחשק בי, על אישה עצובה ברובע היהודי של צרפת, על בחור קנייתי שנעץ מבטים באם חברתו ועל עוד כל מיני אנשים במצבי צבירה שונים, במדינות שונות. והנה גילוי נאות - עד ספרד (שעליה מיד אספר לכם) ביקרתי רק בפולין. בגיל 17 , כשנסעו כל חברי כיתתי כמשלחת גדולה ומובחרת למדינת הרצח וההרג, אני נשארתי בארץ.

מסיבות מובנות, סיבות כספיות. הרי לנסוע לפולין עולה ששת אלפים שקלים, ולא הייתי מעזה לבקש סכום כזה מהורי, טוב על מי אני עובדת? זו הייתה משכורתם, יחד. אז מצאתי לי חלופה, כשכולם בילו בפולין, אני התנדבתי בשומר הצעיר, במשך שבועיים, כתבתי להם כמה טקסים, כמה הצגות ואפילו המנון אחד. כשניגש אלי המדריך ואמר לי שאם ארצה אוכל לנסוע איתם, עם השומר הצעיר, ללא תשלום - זרחתי.

 הנה מרסל, בזכות כתיבתך את תראי את חו"ל. וראיתי, לא חו"ל בצד המזהיר של חו"ל אלא חו"ל דיכאוני ורע. אבל היי, לפחות עברנו בדיוטי וקניתי טובלרון. מאז לא היה ביכולתי לנסוע, עברתי לגור לבד מאוד מוקדם, עוד באמצע שירותי הצבאי, ודי נאבקתי לסגור את החודש. אבל אתם יודעים, ההוא שמסובב את הגלגל, מפתיע. והשנה הגלגל הסתובב לי, והנה אני למעלה.

וההוא שמסובב את הגלגל מחזיק אותו בידו ומשאיר אותי שם, לא נותן לי לחזור למטה. אז אחרי כל ההשקות, אחרי הפרסום ואחרי מה שבאמצע, החלטתי שאני צריכה לנשום, ואני צריכה סיפורים, ואני צריכה לראות, דברים שהם מעבר לגבולות ישראל. אז אמרתי לסוכן שלי: "הלל, אני נוסעת!". הוא חייך ואמר, "סעי".

אז התקשרתי ליהורם, ידיד שלי, אולי הידיד הכי טוב שלי, הידוע בחיוכו הפלרטטן, בידע הרב, ובספונטניות שלו, ושאלתי אותו אם נוסעים. עוד לפני ששאלתי, כבר ענה: "כן, נוסעים, דרום ספרד הולך?". מה הולך? טס! במטוס הדיילת אמרה לי: "תהני מהטיסה, גברת מוסרי".

חייכתי אליה, והלכתי אל המושב שלי, כאילו שאני הנוסע הוותיק ביותר. יהורם נרדם ישר, אני דאגתי לשמיכה, לשתייה, לבדוק את כל הכפתורים, לשים את האוזניות, ולבדוק איזה סרט הם הולכים לשדר. חשבתי לעצמי שמעכשיו, עשרה ימים אני מתרחקת מעומס בעבודה, מכתיבה מרובה, מאסיפת רעיונות, מאהבות אסורות ומתשוקות זמניות.

עד שהקברניט התחיל לדבר כמובן. דמיינתי אותו ואותי רצים בין עצי הזית של חבל אנדלוסיה, דמיינתי אותו תופס אותי ואומר לי "את אוהבת את הדרגות שלי?". ודמיינתי עוד דברים, כיאה לבת 24 , אבל אז נזכרתי שיש לי חבר, שממתין לי בארץ ונרגעתי.כשנחתנו בספרד, היו כפיים. סוערות אפילו. חשבתי שמזהים אותי, התלהבתי, אבל כנראה שזה היה בשביל הטייס.

חיכיתי שמישהו ישיר את "הבאנו שלום עליכם" אבל אף אחד לא שר, חבל, איזה אובדן של תמימות יפה. והנה אנחנו בספרד.

באמצע

יהורם אוהב יצירות אמנות, הוא אוהב דברים יפים, ומאיזו סיבה ברורה הוא מחשיב את שדה התעופה בספרד כדבר יפה. "תראי אילו תקרות! הכל מעוצב פה! בארץ משעמם", הוא אומר לי.

ואני, כמו פטריוטית אמיתית ונדושה, מחזירה לו ב"אבל אין להם את האווירה שיש בארץ!". והנה ביקורת דרכונים. והנה ההוא שחותם, והוא חתיך, והזיפים על פניו גורמים לי לרצות להיות בתוך טלנובלה, להילחם באקסית הרעה שלו רק כדי שיישא אותי לאישה באיזו כנסייה.ואז יהורם מעיר אותי. "מרסל! תעני לו כבר על השאלה!". ואני מסתכלת אל הבחור ועונה לו, כן, אני מישראל ובאתי לטיול.

והוא אומר לי באנגלית רצוצה "תהני מרסל" והוא הוגה את שמי כל כך טוב, והוא מחייך כל כך יפה, ופתאום הפטריוטיות שלי מתה. מצטערת. כולם חייכנים בספרד, איפה לא היינו? מדריד, טולדו, גיברלטר, קורדובה.

וכולם חייכו, התחננתי בפני יהורם שיענה למישהו לא יפה, שיהיה רע למישהו, שמישהו יריב איתנו או יקטול אותנו, התחננתי בפניו לנסוע לאט בכביש, לשמוע את הצפירות שלהם, לשמוע איזו קללה בספרדית ולהיעלב, שלא תחשבו - יהורם נכנע ועשה את כל זה. אבל הם עדיין חייכו, מה יש בהם? בספרדים האלה? במדינה מוכת האבטלה הזאת שגורם לכל צלם אנוש לחייך? מה הם לוקחים שם שאין לנו פה?

לא הגענו בזמן של מלחמה, זה לא שהם כל כך מאוחדים כמו שאנחנו נעשים לפתע במלחמות. זה גם לא היה חג, הגענו בסוף החגים.זה לא היה אירוע מיוחד, לא חתונה ולא לוויה. סתם ככה, באמצע היום. חייכנים אחד כלפי השני ומסבירים פניהם לתייר. אוטופיה.

נודה על האמת, יהורם בחור יפה, הוא כופל אותי בגיל, אבל יש לו הצ'ארם, הוא יודע הכל על פיקאסו, על גויה, על ההיסטוריה של כל מדינה בעולם, על תיאטרון ודת. הוא יודע לכבד אישה, ויודע להצחיק, ויודע לאהוב (ככה מספרות יודעות דבר), אז השקעתי.

החלטתי שאם יוצאים בערב (אף על פי שהידידות שלנו אפלטונית לחלוטין), אני משקיעה. לפני הטיסה העמסתי במזוודתי את כל השמלות שמצאתי בארוני, קניתי בחנות שצמודה לאבו חסן מלא גרביונים והתחדשתי בשני זוגות עקבים. יצאתי מהמקלחת כמו שג'וליה רוברטס יצאה מהחנות היקרה ב"אישה יפה". יהורם חייך. "יוצאים?", שאלתי. "הולה!", צעק. ויצאנו.

כן, כל התיירים, כל הנשים, כל המבלים, כולם עם כפכפים וגופיה, ורק מרסל מוסרי לבושה כאילו היא בדרך לחתונה בהילטון מלכת שבא. פדיחה.חיכיתי שהזמן יעבור, ניכנס לאיזה בר ונשתה יין, שישכיח את הבגדים המהודרים ואת תסרוקת הכלה שעשיתי לעצמי. יהורם ביקש את היין הכי טוב, הברמן החייכן הציע לו בקבוק, על הבקבוק תווית: שמונה יורו! אתם מבינים? היין הכי  טוב. שמונה יורו! ואז רצינו לאכול, אז ביקשנו הרבה טאפאס, דגים, בשר, לחמניות, ממרחים, סלטים.

עוד חמישה יורו. אתם מבינים?מלא טאפאס, חמישה יורו! מה יש להם במדינה הזאת? מה יש להם שהם כל כך זולים? שהם לא מעלים את המחירים? מה יש להם שמנקה רחובות וראש ממשלה יכולים לשבת באותו בר ולהזמין את אותם הדברים? מה יש להם ולמה לנו אין? למה? בקבוק ראשון נגמר. "בואי, הולכים לרקוד", יהורם בחור יוזם.

הורדתי את עקבי, והלכתי מסוחררת ברחובותיה של מדריד. יהורם אחז בידי ואמר: "תראי! בית  גיטרה".ואז, רבותי, נכנסתי לסרט, בר קטן, שכוח אל, באחת מסמטאותיה של מדריד, קיבל את פנינו. עלינו במדרגות צרות. והנה שולחן ארוך, גברים ונשים יחד והמון בקבוקי יין ריקים. "הולה!", צעקו לנו והציעו לנו יין, נכנסו לתוך מסיבת יום הולדת פרטית.

פתאום נכנסו שלושה נגני גיטרה והתחילו לשיר את "ויוה אספניה". נשים עלו על כיסאות, הגברים הזמינו עוד יין והנגנים רקדו. פתאום נכנס הברמן והתחיל לשיר בעצמו, הוא פתח את הפה כמו פבארוטי והתחיל לזמר. אחר כך, כשהראש התחיל להסתחרר קצת יותר, ניגשתי לאחד מנגני הגיטרה ולחשתי באוזנו: "סניור, פורפאבור, בסמה מוצ'ו?" מסתבר שלא לחשתי. כולם עשו כפיים ושריקות של תשוקה, גם יהורם.

הנגן התקרב אלי, הושיב אותי על כיסא ושר לי בקול מטריף וערב את "בסמה מוצ'ו". אוי ספרד, אוי ספרד, הנה הסיפורים שלי, אני אחת מהם עכשיו! לא בא לי שייגמר הלילה הזה, ולא בא לי שיסתיים הטיול הזה. אבל הלילה נגמר, וההנגאובר הגיע, והקסם שעטף אותי לא עשה רושם על יהורם. "תתלבשי! הולכים לראות את פיקאסו!".

אז ראינו מוזיאונים, הצטלמתי עם הרמב"ם, ביקרנו בטולדו - עיר האהבות העצובות, וראינו מלחמת שוורים (מזעזע). עת להנות, ועת לחזור הביתה.

אחרי

ביום האחרון, כשכולי מבושמת עונג והספרדים עדיין מחייכים, הרגשתי את הכמיהה הביתה. פתאום רציתי צפירות בכביש, רציתי את "מי לפני בתור? לא הגיוני! לא ראיתי אותך!". רציתי יונית לוי, דני קושמרו ואבק של תל אביב. עליתי למטוס במהירות וחיכיתי להמראה.


כשהקרבניט דיבר, הרגשתי איך אני מתגעגעת להוא שמחכה לי בארץ, איך בא לי לעלות על האופנוע שלו ולנסוע איתו שוב, לבריכה של קיבוץ בארי.פתאום התגעגעתי לאמא, לאבא ולקוראים שלי. התגעגעתי לכתוב לכם.

כשהמטוס נחת שרתי לעצמי את "הבאנו שלום עליכם". יהורם ישן, הוא מותש, לא קל להיות איתי עשרה ימים, בטח שלא במדינה עם יין כל כך זול. מה אומר לכם? התאהבתי. חו"ל זה כיף, ואם הבזבוזים הם מפרי עמלך ולא מתוך רחמים, החוויה כיפית עוד יותר.

לא יודעת כמה אני אדם של מוזיאונים וביקורת באתרים היסטוריים, אני אדם של אנשים. תנו לי אנשים חייכנים, מוזיקה, תשוקה ולילות ערניים ואני מאושרת. בספרד, בפעם הראשונה, אחרי המון זמן, הרגשתי מאושרת.