זה מגיע תמיד בחגים. סוג של תעוקה בחגורת הכתף, ותחושת נימול בשרירי הטרפז והדלתא, בצד שמאל. היפוכונדר כמוני מיד מנטרל חשד לאוטם שריר הלב בשיעול יזום וחזק, שמלווה כמובן בהצתת סיגריה. ואז חודרת לתודעה סוג של שטות, שלפיה שינויים במזג האוויר (תנודות בלחץ הברומטרי) גרמו לדלקת.
ארנון הפיזיותרפיסט אמר שזה כלום, רק לקחת אתופן 600 או, אם בא לך, ארקוקסיה והכאבים ייעלמו. אני רגיש לתרופות האלה, ארנון, עושות לי רע בבטן, אין לך משהו אחר? ואז הוא אמר את משפט המפתח של הסיוט: "אולי תראה אורתופד? בוא נגמור עם זה פעם אחת ולתמיד, ותפסיק לשאול אותי אם הפעם זה סופני, כי זה לא". מיד אחרי הטיפול פשטתי על בית מרקחת וקניתי את כל התכשירים הקרמיים האלו של "בן־גיי" או שם שקרוב לזה, בכל הצבעים והעטיפות.
שאלתי את אחמד, הרוקח החביב עלי, אם יש תרופה חדשה שלא שמעתי עליה. הוא ענה שאדאג שהמקום יהיה חם, ושאפסיק לבלבל לו את המוח. ברור שמיד שאלתי אותו: תגיד אחמד היית ח"ל (חייב לסיים) בלימודי הרוקחות, נכון? כי בשבילכם, הערבים, אנחנו תמיד בעד אפליה מתקנת. בטח אמא שלך רצתה שתהיה רופא, נכון? היא רק לא ידעה שאתה נפל. תגיד, עכשיו היא כבר יודעת? אז שוב הוא ענה לי שהוא למד באיטליה, ורק את הדוקטורט הוא עושה בארץ. ובגרמניה הוא הרגיש יופי עם הטורקים בכיתה. ובכלל, הוא דור 15 ביפו, והוא מפלה אותי לטובה בזה שהוא עונה לי.
ביקשתי לפני שאני הולך שידאג לי כאשר תהיה כאן אומת החליפות של דאע"ש, והוא הבטיח לי להיות דור־מן בסניף של "אל־ג'זירה" בתל אביב. סוג של דו-קיום בהגדרה. קבעתי תור ל"מומחוי" גדול מאוד שקוראים לו ליאוניד. חיכיתי 45 דקות אחרי הזמן שנקבע לי. נכנסתי וראיתי שהקיר שלו חף מתעודות. אני רגיל שלרופאים ילידי הארץ יש ימבה דיפלומות על הקיר. כחכחתי בגרוני ושאלתי: דוקטור, למדת בארץ? הוא ענה שהוא למד במוסקבה, אבל הוא רופא בחיל הים שלנו, ואם הם אישרו אותו, אז זה בסדר.
איור: ליאב צברי
עניתי בהמהום שהצבא שלנו הוא לא רבותא לכלום. טוב, מה הבעיה שלך? אמרתי לו שיש לי דלקת בגלנויד, ממש בגומה, וזה מקרין לי על האזור, ואני לא מוצא לי מקום כי נורא כואב. נו טוב, הוא אמר, אתה כבר לא צעיר, ויש שחיקה. איך אתה יודע שזה שם? אולי יש לך בעיה בחוליות? עניתי שאולי הוא יפנה אותי ל־ MRI דחוף.
הוא אפילו לא הגיב וביקש שאוריד חולצה, לחץ על האזור ואני נפלתי חזרה לכיסא. תגיד, אתה בסדר? אמרתי לך שכואב לי, לא? הוא הוביל אותי למיטה ואמר: אני נותן זריקה, הכל בסדר. לא לדבר, לשכב בשקט. "לא אוהב זריקות' דוקטור", אמרתי בקול רועד. לא תרגיש כלום, אולי צביטה, הוא ענה. לקחתי את החולצה ושעטתי החוצה. בשביל מה הבאנו אותם לארץ, את הרוסים האלה? הוא בטח קנה את התעודה, לפני שהגיע לתחנת המעבר בוינה, אמרתי לעצמי במעלית.
ישבתי בבית קפה במתחם באזל ועיסיתי את הכתף הכואבת. בעלת המקום שאלה מה קרה. הסברתי לה על הדלקת בגלנויד, והיא אמרה שיש לה כירופרקט מדהים בהרצליה. "דברי איתו", ביקשתי, "תגידי שזה מקרה חירום ושאני בדרך". אני לא יודע להפעיל ווייז, או שהוא לא יודע לתפעל אותי, אבל איכשהו הגעתי, מזיע מכאב. נכנסתי וראיתי כל מיני שלדים ופלקטים מאחורי השולחן שלו. שאלתי אותו אם הוא רופא, הוא ענה: כן, אני foot doctor. עניתי שכאשר גרתי בניו יורק, הפוט-דוקטור היה סוג של פדיקוריסט. היה מקלף לי את העור היבש בכף הרגל, עם כל מיני חומרים וסכינים.
ואני בכלל הבעיה שלי בכתף, מה בדיוק יעזור לי שהוא "פוט"? "שמע, אתה עצבני כי כואב לך, בוא שכב כאן, נראה מה קורה, ותירגע". רק נשכבתי והוא אמר: "טוב, אני הבנתי מה קורה. אתה מתבגר, אני לא אוהב להשתמש במילה מזדקן. אתה גבוה, ועכשיו אתה מתחיל להצטמק, אבל זה לא סימטרי, אז אתה מרגיש את הלחץ בכתף שמאל. בוא, תגיע לכאן, למיטה הזו עם המכשיר. אני אמתח אותך קצת, נעסה את האזור ברטט ותרגיש מצוין".
תגיד, דוקטור, אתה אמיתי עכשיו? אני באמת מתחיל לקטון? אתה יכול לסדר לי שאקטין נפח קודם, לפני השלד? אתה יודע באזור הטורסו, כי דווקא שם זה גדל נורא. אתה מסתלבט עלי, נכון? כמה זה עולה לי הסתלבט הזה? רק 220 שקל? קח כרטיס, תביא חשבונית לאשתי, היא לא תאמין עד כמה אני אידיוט. אתה לא מקבל אשראי? וואי, וואי חכה, אני אדבר איתה, היא תעשה לך העברה בנקאית. הא, הבנתי, תיתן חשבונית רק אחרי שהכסף יעבור. אתה תותח, אני יכול לבוא להשתלם אצלך במכשיר הזה? אני מכיר המון אנשים, נעשה ימבה כסף.
"כיפוש, תקשיבי נפלתי פה על איזה שרלטן, הוא בכלל למד פדיקור, אבל העביר עלי סיבוב. כן, אני יודע שלא הייתי צריך ללכת בלעדייך, אבל כואב לי ולא רציתי להעיק. אוקצור, תעבירי לנוכל הזה 220 שקל פלוס מע"מ, שתהיה לי ראיה למחלק הונאה תל אביב". בסדר, היא כבר מעבירה, שלח לי חשבונית בדואר. שלום לך, טמבל. סליחה, אתה גאון, אני הרי הטמבל. טלפנתי לאלה מהדרך. תגידי, לאן שלחת אותי?
"טוב, אל תצעק, רק שתדע שהוא מטפל כוכב. שמע, יש לי רופא סיני, הוא קוסם בדיקור. אני מבטיחה לך שתחוש הקלה תוך כדי הטיפול. אני מסמסת לך את הכתובת". הגעתי לדרום תל אביב, קיבל אותי ריח של קטורת. אני שונא את זה. צעירה חביבה בחלוק רפואי הובילה אותי לחדר אפל וביקשה שאתפשט לגמרי, שאשכב ואתכסה בסדין. את לא מבינה, יקירתי, אני לא זקוק להרפיה, כואבת לי הכתף. "יופי, מצחיק מאוד, הרופא כבר יראה אותך", אמרה.
רגע, רגע, תגידי הוא רופא אמיתי הסיני? או שהוא היה כאן עובד זר, והבין שאנחנו פארטייה? והמחטים האלה זה כואב, כי אני לא טוב בזריקות. "קודם כל הוא לא סיני, הוא ישראלי שהתמחה ברפואה סינית בסין. הוא למד הרבה שנים, ואל תזלזל בו, הוא מאבחן ומטפל מעולה. את המחטים לא תרגיש, אלא אם הוא יחליט לדקור אותך בגיד אכילס. יש כאן ילדים שעוברים את זה. העיקר שבטלוויזיה אתה נראה קשוח וצועק כל הזמן".
טוב, נו, שכבתי שם וחיכיתי לגאון מסין. היה קריר מהמזגן, אבל הזעתי כמו דוב קוטב בקיץ במפרץ הדסון. פתאום נפתחה הדלת והגיע הדוקטור מסין, עם שתי נשים בחלוקים ומה שנראה כבלוק כתיבה. רציתי לומר לו שלום ביפנית, כמו שאומרים במסעדות: אשיי-מאסה או משהו כזה, כי חשבתי שהוא קד לי קידה. אבל הוא בכלל נגע בסדין, אמר שהוא רטוב ושאל אם אני פוחד. הנדתי את ראשי לחיוב. אחרי זה באה הרצאה של הרבה דקות על עליונותה של רפואת המזרח על פני המערב, בליל של מילים, ודמיינתי את אהרוני שואל אותי אם אני רוצה אורז שום או אורז מאודה, ליד הבקר והחצילים, ושכדאי מאוד שאטעם את מרק הוון־טון.
הדוקטור שאל אם הכל ברור לי, עניתי שבטח ברור, אבל אני עם הבעיה בגלנויד בכתף. ושוב שמעתי בליל מילים שהסבירו שהכל זה אנרגיה. ואז הבנתי הכל. אין לי דלקת, יש לי חסימה אנרגטית, שכבר פותחים אותה, ואז אהיה בריא. הוא דיבר לאחיות ואחת מהן נשארה וביקשה שאשכב על הגב. היא מרחה עלי משהו, ונזכרתי ששכחתי לומר לסיני שהעור שלי רגיש. "תשאף אוויר, תנשוף ותהיה רגוע", היא אמרה. אמרתי "איי" והיא אמרה: מה איי? עוד לא התחלתי לדקר, אתה לא רגוע.
לא, לא, אני בסדר, אני סתם היסטרי. באמת שלא הרגשתי כלום, האזור קצת התחמם, והיא ביקשה שאשכב בשקט. היא תחזור עוד מעט לדקר אותי בעורף, כי זה פחות זמן או משהו כזה. פינטזתי שאני קם ואין לי כאבים, ואיזה גאונים הסינים, שכבר לפני 6,000 שנה הכירו את כל התרופות לכל המחלות, ואצלם זה לא היה כמו בסדרה הזו ביס, שהרופא חותך כל מה שזז, בתחילת המאה ה-19.
טוב, אז בעורף זה כאב, אבל הייתי גיבור ורק נאנקתי, לא צרחתי או עשיתי משהו ביזארי. הסיני, בכאילו, הגיע לשאול איך אני מרגיש. שאלתי אם נפתחה לי כבר החסימה. הוא אמר שזו חסימה כרונית של הרבה שנים, שהאנרגיה שלי כלואה, אבל יהיה בסדר ואז הוא יצא. ואז גם הבנתי מדוע אני עצבני כל הזמן, כי האנרגיה שלי כלואה. אבל עכשיו מסדרים את זה סוף-סוף. הטיפול נגמר, הגעתי לקבלה והתבקשתי לשלם 350 שקל, כי התשלום כלל גם אבחנה.
ב-11 הטיפולים הנוספים זה רק 210 שקל, אבל אם אני משלם מראש, אז שניים בחינם. הבטתי בה ואמרתי אין בעיה, אני אשלם, אבל מתי הוא אבחן אותי? אני הרי אמרתי לו איפה כואב לי. ומה קורה אם הטיפול נכשל? מחזירים את הכסף? "אין כאן מצב של כישלון, אדוני. הרפואה הסינית מאמינה בתחזוקה. אם תתחזק, אתה תצליח. והצלחה שלך, היא גם הצלחה שלנו". היא חייכה חיוך מתוק, ואני הפנמתי ששוב אכלתי אותה. הגעתי למכונית והכאבים חזרו. שקלתי לחזור לקליניקה ולתקוע לסיני מחט בגלגל של העין. ראיתי את זה פעם בסרט, הנדקר נורא סבל, כי נחסמה לו האנרגיה של הראייה.
הגעתי לשכונה, ובדרך לאהרל'ה ראיתי את סבא צ'לו משחק דומינו. נו, איך הילד, סבא? "אל תשאל, יותיי טוף. הוא הצליח להיכנס לרשימה של הגראס הרפואי, ונגמר הסרט של הבנאדם לא בא, הבנאדם כן בא, מה יהיה אם הוא לא יבוא וכאלה. הילד מסודר, אני גאה בו שהוא מצליח עם הבירוקרטיה. תמיד ידעתי שיש לו כישרון. אבל עכשיו כל הזמן הוא באבן גבירול, רב איתם אם מגיע לו 30 גרם או 45 גרם. מה איתך? למה אתה נראה מת?".
אל תשאל, יש לי דלקת בכתף. "טפו, טפו, תתרחק, זה מידבק? שמעת שכבר יש אבולה בארץ? מה אין? ביבי דיבר על זה, אתה אומר לי אין? הכתף כואבת לך מהחיסון של השפעת? כי גם לילד כואב. הוא התחסן ראשון, אבל כבר חודש כואב לו, והוא לא הולך לעבודה. סובל מאוד גם כשהוא גוזר את הפרח. מה לעשות? רק הבאנג מרגיע לו את הכאב".
וואו חשבתי, אולי זה הפתרון? אולי נחזור להשתמש? זה הרי צורך רפואי, וגם הסינים השתמשו בזה, לפני שבאו שרלטנים עם מחט כדי לפרוץ חסימות אנרגטיות. אבל פחדתי מהאישה, אז ירדתי מזה. טלפנתי למריומה, היא נורא חכמה וגם אפידמיולוגית מוסמכת. סקרתי בפניה את האירוע, והיא גם אמרה אתופן, והוסיפה: "תכאב לך הבטן, יש לי פתרון. קח אצידופילוס ביחד עם הכדור. לא, זה לא מאצטרובל, אידיוט, זה תוסף מזון זהה לחיידק בקיבה, וזה ימנע ממך את הבלגן בבטן".
טוב, ניסע לחנות טבע, נקנה אצידופילוס. בדרך נכנסה שיחת טלפון ממאיר הפסל, או הקדר, או מה שלא יהיה. כן, הוא גם סובל מהכתף, אבל מטפל בהידרותרפיה. "שמע, זה פשוט קסם. במים לא כואב". אבל רגע, מה קורה כשאתה יוצא מהמים? "מי יוצא? אני במים, יוצא קצת לדשא שליד הבריכה. רואה שאין אף אחד לידי, מדליק איזו קטנה, מעשן רק חצי, בודק בפון את מזג האוויר של הימים הבאים, ומיד חוזר למים. קוף, זה זמן קשה. שמע לי, רק מים; עזוב אותך מתרופות, מים זו התרופה".
קניתי אצידופילוס, ומיהרתי לאחמד לקמבן אתופן 600. "מה זה תן לי? יש לך מרשם? מה זה השטויות האלה תארגן לי, ונו כבר? לך לרופא תביא מרשם. תתנהג אלי כאילו שאני יהודי. אתם רק רואים ערבי, אומרים הנה יש קומבינה. זה לא טוב לך ככה, אולי זה מסוכן לך? קנית אצידופילוס? למה קנית? כי זה עושה לך רע. לך לרופא".
שמע, אחמד, נורא כואב לי, ואני עלול לומר מילים שיערערו את הסיכוי לשלום בר-קיימא בינינו. תעזור לי, בנאדם, אנחנו בני דודים? או שכבר לא? "טוב, באמת שאתה עלוקה. אני אתן לך משהו לשימוש חיצוני, שיש בו קצת אנטיביוטיקה. קוראים לזה סוויס-רליף. אתה מתיז על הכתף, השכם והזרוע שלוש פעמים ביום ונותן לזה להתייבש. אולי זה יעזור לך".
כבר ארבעה ימים אני מתיז שש פעמים ביום. אני מחזק את זה עם עוד "בן-גיי" ומעסה. זה עוזר לעשר דקות, בכל פעם. בסופ"ש הטמפרטורה בתל אביב תרד בארבע מעלות, אז צפויה החמרה בכאב בגלנויד, אם בכלל החמרה אפשרית. קראתי על כדורגלן העבר, באטיסטוטה, שבגלל כאבים ברגליו פנה לרופא שיקטע את כפות רגליו. לא, אני עוד לא שם, אבל אני מבין אותו. אני ממש מבין מה עובר עליו.
לא ישנתי יותר משעתיים כבר שבוע, ואני רק צופה בנשיונל ג'יאוגרפיק. כבר למדתי לדוג טונה, לשפץ את הבית ולנהוג בטריילר על אגם קפוא, כל זה רק מצפייה בתוכניות. ובין לבין אני כל היום מורח, ולא מנקה, כפי שהורה לי אחמד. הוא התקשר לשאול אם אני בסדר, ביקש שלא אגזים, כי שימוש חריג עלול לגרום נזק לכבד. אמרתי לו: אח שלי, כפרה הכבד, עכשיו אנחנו בסיפור כתף. בכבד נטפל כשנירפא מהדלקת בגלנויד.